יום שישי בבוקר, שעת 0 (או מינוס אחת).


"אל תקרא לי דרור!, אל תקרא לי דרור!" צעקה כוכי בעת שנגררה
לחדרה של המנהלת,
"אל תקרא לי דרור!"
"אבל כל מורה הגיע זמנה ללכת, את עבדת 6 שנים ובשביעית יקרא לך
דרור, את יודעת את החוק כוכי!" זעק התלמיד כשגרר אותה מהכיתה.
"כוכי, את יודעת שלהאחז בקרנות הלוח זה לא יעזור!"
"אבל אני רוצה להיות שושנה קרוסטוקר, אני רוצה להיות עבד
עולם..."
הוסיפה.
"כוכי זה לא יעזור לך, קרוק כבר הכינה לך את מסמכי השחרור. אל
תשחקי לי אותה חוק אפודיקטי! את יודעת שאת חייבת להסתדר בחיים
לבד והכי חשוב, עלינו לשלחך לחופשי חינם אין כסף... (שמות
כ"א)"
כוכי הפנתה את ראשה אחורה לתלמיד וזעקה: "אני רוצה פיצויים!
אתה לא יכול לעשות לי את זה!"
-"כוכי זה הגורל, תגידי תודה ששרדת את כל ששת השנים ועכשיו
כשהבצפר במלחמה על קיומו עלינו לשחררך. את זוכרת שאת לימדת את
זה? (ירמיה ל"ד)".
-"אני דורשת פיצויים!", אמרה בעת ששערה האדום החל מאפיר. היא
התחילה מצטטת את החוק בדברים ט"ו: "כי ימכר לך אחיך... ועבדך
שש שנים ובשביעית תשלחנו חופשי... העניק תעניק לו מצאנך..."
התלמיד שנהיה חסר סבלנות צעק על המורה הנבוכה "כוכי, אם את
רוצה צאן את מוזמנת ללכת ולקחת לך עז מהyellow שבצומת, בדרך
הבייתה!".
כוכי נכנסה לחדר המנהלת. המנהלת ישבה על הכסא שלה והחלה צוחקת.

"בת אלוהים (=שופטת), אנא גלי רחמים עליי!".
-"כוכי, גלי בגרות, עכשיו אני קוראת לך דרור".
"אבל כאן זה בית ספר פרדסים! ולא בית ספר דרור" אמרה כוכי
מייבבת.
"אני מוכנה לעשות הכל כדי להשאר, תשימי אותי מצידי בכיתת
המב"ר, הכל; מצידי, תקחי אותי לדלת ותעשי לי פירסינג במרצע
(דברים ט"ו)".
-"קחי זאת כוכי!" צעקה המנהלת על כוכי כשזרקה עליה את טופס
הפיטורין. לאחר רגע נוסף העניקה לה שובר למכון לפירסינג.
"יצא המרצע מן השק! עכשיו כולם ידעו שבפרדסים..." קרוק קטעה
אותה והשלימה: "כולם מכבדים חוקי אלוה" בקול מלגלג.
"שבת שלום לכוכי" שרה מקהלת ילדי פרדסים בלוותם את כוכי בדרכה
האחרונה אל מחוץ לשטחו של בית הספר.
"שבת שלום לכוכי".