איש אחד הלך להתרחץ בים. המים היו קרים אבל הוא נכנס בכל זאת.
הוא לא הוריד את הנעליים כי זה כאב לעמוד על האבנים המעצבנות.
הוא התרחק מהחוף עד שהמים המקפיאים כיסו את גופו והחל לשחות.
הבגדים הרטובים שלו משכו אותו למטה, אבל הוא לא נכנע. חוף הים
זה המקום היחיד שבו אפשר עדיין לשחות נגד הזרם. הוא שחה בתוך
הגלים, שבר אותם. הוא היה מבוהל בתוך המים. אבל היום הוא יתגבר
על הפחד.

היתה זו שעת לילה מאוחרת, והמים היו כהים. רק הקצף הלבן שלהם
הבהיק באור הירח כמו ריר בקצוות הפה של חיה חולה. הוא שחה
פנימה. הוא עדיין יכל לעמוד אבל לא ניסה. הוא לא נעצר כי פחד
לראות עד איפה מגיעים לו המים. לפתע רגליו נתקעו בחול. הוא
נעצר וגילה שהמים לא עמוקים בכלל. הם בקושי הגיעו לו עד הברך.
הוא נעמד והתחיל ללכת בחול. רגליו רעדו גם מקור. המים היו כל
כך כהים, והקצף... כל גל הכה בקרסוליו בעוצמה של פטיש. אבל
אותה המכה כאילו שילחה קוצים מתוך הלב שלו החוצה.

לפתע זה נהיה שוב עמוק. עמוק שאי אפשר לעמוד בלי שהמים יכסו לך
את הפנים. והוא נפל פנימה. הוא פחד כל כך שחשב שכבר נפטר שבע
פעמים מאז שהגיע לחוף. וזה רק נהיה יותר עמוק, יותר כהה, יותר
מפחיד. הוא בלע מים וירק אותם החוצה. הוא המשיך לשחות. עכשיו
הוא כבר שחה בתוך הענק המקפיא והאפל הזה. הוא הסתכל למים בגובה
העיניים, ועל הגלים מלמטה. כבר לא היה יותר קצף. עכשיו הוא
באמת היה בעמוקים.

"עמוקים". המילה הזאת תמיד החרידה אותו כשהיה ילד. העמוקים זה
המים שאחרי הגלים עם הקצף. העמוקים זה המים שכל הילדים אוהבים
לשחות בהם כי הם כמו בריכת גלים. אבל אפילו בעמוקים עדיין אפשר
לעמוד. כשאימא שלו הייתה לוקחת אותו לים בילדותו, היא תמיד
ניסתה לשכנע אותו לבוא אתה לשחות בעמוקים.

אבל העמוקים האלה היו הרבה יותר עמוקים, הרבה יותר כהים.
והגלים שלהם היו הרבה יותר גדולים והכו בו פחד אחר פחד. הוא חש
כמו בתוך סימפוניה בלתי נגמרת של חרדה. זה כמו שארבעה מקקים
מטפסים על הרגל. הם לא עושים כלום חוף מלגעת קלות בגוף. אבל
החרדה נמשכת. הסלידה, הפחד. לא משנה כמה ניסה להגיד לעצמו
שהגלים האלה לא עושים כלום, הם היו רק כמו מקקים שטיפסו לו על
הרגלים, ועל הידיים, ועל הפנים, ולתוך התחתונים. כמה שניסה
להגיד לעצמו שהחושך של המים לא יעשה לו שום דבר, הוא עדיין
המשיך לפחד.  

עם כל תנועת ידיים, עם כל הכנסה והוצאה של הראש מהמים, היה
צריך להזכיר לעצמו איך הבטיח שהוא ימשיך. הוא חצה עכשיו את הקו
שבין שוברי הגלים. הוא חצה את הקו שבו הוא היה עדיין מוגן בחוף
אל תוך הים הפתוח. הוא שחה עכשיו בים הפתוח. הוא לא ידע אם
להתגאות או להתעלם מזה. כל מחשבה הכי קטנה שהייתה לו בראש
הייתה מלווה ברעידות בכל הגוף. והוא שחה. עמוק פנימה, אפילו
אחרי העמוקים. עד שהתעייף. הוא נעצר וצף לרגע על המים. הוא לא
יכל לראות את החוף, גם לא את שוברי הגלים. הוא ידע שהוא לא
יכול לעמוד בעמוק הזה אבל כבר כאבו לו השרירים. אלמלא היה בים,
לא היה יודע עכשיו איך לחזור הביתה. אבל זה היה פשוט מאוד.
הרבה יותר פשוט משמשערים. הוא לא התרחק עד כדי כך, ולכן כל מה
שהיה עליו לעשות זה לתת לעצמו להיסחף עם הגלים. הוא שחה
בתנועות עדינות, מכוון את גופו ללא מאמץ. הוא הרגיש את הים
כמנוע מאחוריו, דוחף אותו קדימה - בחזרה אל החוף. הוא עדיין
פחד, אבל עכשיו הוא והגלים היו אחד. המים האפלים והשחורים
הביאו אותו עד לרדודים - עד שברכיו השתפשפו באבנים המעצבנות.
אז הוא קם. גופו רעד מקור. הוא יצא מהמים ואמר להם להתראות.
ויותר לא חזר לשחות.