זכיתי להיות בגן-עדן
אך היא - היתה הנחש.
היכתה - וצללתי כמו אבן
הותירה אותי מטושטש.

צללתי למקום של ייאוש
אבודה - היתה התקווה.
לבי נותר נטוש
נעלמה - האהבה.

אך קמתי על רגליי
והמשכתי לצעוד.
טוב יהיה? אולי...
כבר לא אפחד למעוד.

את לא מיהרת להגיע
וכשבאת - עשית זאת בגדול.
אני שוכב במיטה מזיע
רק מקריאת שמך בקול.

החיסון שהענקת לי
החזיק למעלה משנה.
וכשהתפוגג לאיטו
גיליתי שדבר לא השתנה.

הארס - חזק מהתרופה
לזה - לא מצאתי פיתרון.
תמה לה תקופה,
אחת מתוך מיליון.

הכאב נצרב בגופי
בלילות אני רועד.
מה יהיה סופי?
מעצמי אני פוחד...