נכנסתי לאיטי בין הכסאות והשולחנות, מנסה לזהות אותו מבין
האנשים שמציפים את בית הקפה. חושבת לעצמי כמה דבילי זה ללכת
תמיד לאיפה שאף אחד לא הולך, ולגלות שאת לא היחידה שמרגישה
ככה. נכנסת עמוק, נבלעת בחושך, ומוצאת את המקום. השולחן
הפינתי, כמה שיותר רחוק מההמולה. חייכתי בנימוס, כאילו מביעה
התנצלות על האיחור, אבל בתוכי ידעתי שלא אחרתי לאף אחד.
אחרי רבע דקה בערך ראיתי באפילה את המלצרית מתקדמת לעברי. אני
שונאת שהם ישר באים, לאן כבר יש לי לברוח?!
מייד לקחתי ליידי את הפלאפון ועשיתי את עצמי מחייגת. מרוצה
מעצמי לנוכח מראה המלצרית המתרחקת. שלפתי את הסיגריות מהתיק
ובמבט מאיים משהו, הדלקתי אחת. רק אתמול דיברנו על זה שיצא
החוק שאוסר על העישון במקומות כאלו, ולא היה לי כוח לריב. לא
היום.
"אתה יודע..." אמרתי בשקט, אפופת עשן. "אני בכלל לא רציתי את
זה.. רציתי לקחת הכל חזרה. ניסתי.. אבל..." והוא הפסיק אותי,
מנסה להסביר לי כמה שהוא חייב להסביר, כמה שאני לא מבינה
כלום.
"בסך הכל רציתי ל...." שתקתי. כל החושך שבמקום נכנס לי לפה,
עלה למחשבות ובלבל לי את כולן לעיסה דביקה ומגעילה.
"אני אוהבת אותך" לחשתי.
לראות את הדימעה שיש לו בקצה של העין, רק עשה לי לאהוב אותו
יותר, אבל ידעתי שזה לא שווה כלום. שהכל בראש שלי. שאחר כך הוא
ישב בבית, ויחשוב על הכל, רק לא עליי. אצלי זה נשאר תמיד, אבל
זה רק אצלי. הכל אצלי.
המלצרית התקדמה באיטיות, מנסה לראות אם זה בסדר שהיא תתקדם
עוד. חייכתי אליה, כמו שאני עושה לכולם. שחלילה לא ידעו מה
קורה בפנים. הזמנתי מיץ תפוזים, וכיביתי את הסיגריה.
"זה לא שרציתי שהכל יגמר, אבל אתה לא נתת לזה ללכת לכיוון אחר,
אתה לא רצית. אתה לא רוצה. אני יכולה להסביר לך שעות עליי,
ועלייך, ועל מה שהיה, אבל אין טעם. שנינו יודעים מה היה ומה
עכשיו, שנינו יודעים שהסוף דופק על החלון כבר חצי שנה, וכל רגע
כזה רק מותח אותו עוד קצת, ועוד קצת. ובנתיים זה רק נהיה כואב
יותר ויותר. אין טעם, אין טעם פשוט.."
הוא לא אמר כלום, אבל יכולתי לקרוא את העיניים שלו כמו ספר של
ילדים עם אותיות גדולות וניקוד. הוא ידע שאני צודקת, הוא ידע
שזה נכון.. ושאין טעם. כל ההתקרבות המזוייפת הזאת שהוא כאילו
מפגין, הכל מחוסר נעימות. מרצון לעשות את הדבר הנכון. לפגוע
כמה שפחות. אבל מה שהוא מקבל זה את ההפך.
הוצאתי עוד סיגריה ולגמתי קצת מהמיץ.
"אתה יודע שאני לא אשכח אותך, נכון?" הוא חייך. פתח את הפה,
רצה לומר את אותו הדבר גם לי. אבל לא רציתי. "אל.." אמרתי
בהחלטיות. "מה..!?" הוא שאל בבלבול.
"הגיע הזמן שתלך. תן לי ללכת, וקח איתך את כל המילים האלו
איתך. הן יותר מידי זמן על הגב שלי, כבד לי. כבד לי בנשמה. אני
צריכה שתלך, שתשחרר אותי כבר. זה כל מה שאתה יכול לעשות עכשיו.
זה הדבר הנכון היחיד שאתה יכול לעשות עכשיו.."
הוא ניסה להגיד משהו, אבל לא יצא לו כלום. ניסה לשכנע אותי
שאני חשובה לו. הקשבתי לנאום שלו, מכוסה במסננת שהופכת כל מילה
שלו למשהו אחר, למשהו שלא יוכל לפגוע בי עוד לעולם.
"לך עומרי.. לך.."
כשהוא קם, הוא התקרב אליי.. כאילו לנשק. נבהלתי והפנתי את הראש
לכיוון הקיר. שמעתי "ביי" קצר וחלוש, וכשסובבתי את ראשי חזרה,
הוא כבר לא היה שם.
עצרתי את הדמעות בכל הכוח, רק שלא יפרצו ככה פתאום, שלא יהפכו
אותי שוב לעבד המקולל שלהן.
כשיצאתי מבית הקפה, נתתי להן לזרום יחד עם הטיפות של הגשם. בין
כו הייתי רטובה לגמרי מהשמיים, והרחוב היה שומם וחשוך.
נכנסתי לחדר שלי, מנסה להפטר מכל הבגדים שנדבקו לי לגוף, אבל
לא הצלחתי להפטר מהדמעות.
חצי שעה אחר כך התקשרת, שאלת מה עשיתי הערב. כששמעת אותי אומרת
בקול עצוב שהייתי עם מי שאני אוהבת, הקול שלך הפך מבולבל קצת,
אבל זה לא עשה לי הרגשה טובה. שוב לא נתת לי ללכת. ומה שיותר
הפחיד אותי, שאם רק בראש שלי אני באמת מבקשת, אולי.. אבל רק
אולי... אני לא באמת רוצה.