היא אומרת שזה בסדר, שהמצב משתפר,
שבקרוב אני אלך בחוץ בין אנשים אחרים, וכבר לא אראה דברים.
אני לא אצעק באמצע הרחוב והכל יהיה טוב.
כן, היא אומרת שזה אחרת, שאני קצת מפחדת,
אבל זה בסדר כי בקרוב זה יקרה, ואני אראה.
היא אומרת שזה כמו לפרוש כנפיים גדולות, ולעוף,
היא אומרת שזה טוב ובריא לי.
כן, היא חושבת שהחדר הזה לא עושה לי טוב,
ושאני גם טיפה חיוורת.
היא מחבקת אותי לפני השינה, ומזמזת איזו מנגינה,
היא מבטיחה לי תמיד שהיא תשאר בסביבה.
לפעמים אני חושבת, שהיא היחידה שאמיתית,
שכל העולם הזה די משוגע ושלא צריך,
אבל אז היא מבטיחה לי שאני אלמד להסתדר,
וחוזרת ואומרת שיהיה טוב יותר,
אולי גם העיניים שלי יהיו שמחות, אולי הלחיים כבר לא יהיו
חיוורות. היא אומרת שזה עומד לקרות.
ואני לא אצטרך להיות כלואה באף חדר לבן ומוגן,
ולא יהיה שם אף מזרון מטומטם, ואני אוכל לעשות
הכל, אפילו לגדול. להיות מטר שבעים אם בא לי.
היא אומרת שבקרוב אני כבר לא אראה דברים,
ובינתיים אני היחידה שרואה אותה.


(4.4.06)