בביתו היה לו פסנתר כנף לבן, אשר עמד מרשים אך דומם במרכז
החדר. מיד כשהבחנת בפסנתר נראה היה כאילו התרוקן המקום ונעשה
לחלל ענק מוצף אור אשר נוצר רק כדי להכיל את אותו פסנתר.
אורחים, אשר היו על פי רוב לא קרואים היו עלולים אולי לחשוד
באוצרות זהב שהוא מסתיר, שהרי אין כמו פסנתר כבר ולא שמיש כדי
להצביע על עשירות מופלגת. אך לו רק היה מישהו מבין הבאים פונה
אליו בדברים, מיד היה מסביר אברם כי לא זו בלבד שאיננו בעל
נכסים, כי אם יותר מכך חשבון הבנק שלו  מצביע על מינוס כבר
שנים.
 ובכל זאת היה שם אותו פסנתר, שבלילה השמיע לעיתים רחוקות
צלילים נוגים ודחוקים. אברם מיעט לנגן. את הפסנתר קבל בירושה
מסבא שכלל לא הכיר, ואם לא  הציווי הברור בצוואה כי אל לו לאף
אדם מן המשפחה למכור את הפסנתר הרי שהיה מוותר על יופיו האציל
ללא שום נקיפות מצפון. "אנשים שלא יודעים להעריך אומנות" אמרה
לו פעם שלי "הם אנשים ללא רגשות" אך היא ידעה היטב כמה רגשני
הוא אביה. אדם נדיב בתחושותיו. כוחו היה במילים יותר מאשר
במוזיקה. אבל עם הזמן למד כיצד להחליק את ידיו בעדינות על
המקשים ולהפיק מהם איזה צליל ארוך וחד. "אני מעריך אומנות
ילדה" הוא ליטף את שערות ראשה בחיוך חם "בטח שאני מעריך" היא
הייתה אז כבר בת 17, נערה נאה, משכילה, ומגע ידו נעם לה "אבל
לא היית מעדיפה שנקנה לנו טלוויזיה חדשה על פני הדינוזאור הלבן
הזה?" שלי פרצה בצחוק. האמת הייתה שאחרי שלושים שנה של רביצה
חסרת משמעות במרכז הסלון שלהם הפך הפסנתר גם לחלק ממנו. "תעזוב
אותך מטלוויזיות" התגרתה בו "אם כבר תחליף אותו באוטו" ומיד
התיישבו שניהם על הכסא המרופד והושיטו ידים לנגן ואלס מהיר של
צ'ייקובסקי בזוג.
 נורית, אמה של שלי נפטרה שלוש שנים לאחר נישואיהם, שלי הייתה
אז בת שנה בלבד ולא זכתה להכיר דבר מהאם הדואבת. אם כי לעיתים
בלילות היא חשה מן זיכרון עמום של יד חיוורת קרה המלטפת את
פניה. אך רוב הזיכויים שהיה זה דמיון ילדות של חסך אם. אברם,
אבל עשה הכל למענה. רק שלי נותרה לו מספור אהבה ארוך ומתוק כל
כך. רק שלי ופסנתר כנף שנורית התעקשה שישאיר אותו בסלון ולא
יעביר אותו לאף אחד מאחיו. כששם את הטבעת על אצבעה היה אברם
בחור בן 25 בתחילת לימודיו. הוא סיים אז תואר בספרות  וקיווה
להמשיך עד לדוקטורט. לנורית היו עיניים חומות גדולות וחיוך דק,
כשאספה את שערה מאחור הייתה דמותה משקפת כובד ראש ואף אכזריות
מטושטשת, אך היא הייתה נערת כפר, צעירה בשנתיים מהאביר שלה,
עסוקה שחיפוש אחר עבודות מזדמנות ומתפללת שתוכל אי פעם לשקוע
בלמודי הבלט שלה. לפני הכל הוא התאהב בארקטיות השקרית של פניה.
הוא אהב כשאספה את שערה לאחור וגרמה לזרים להרע. הוא אהב
כשהרצינה בבת אחת ועמדה מתוחה, ממתינה להכות מישהו על פי
פקודה. בחדרה שבקיבוץ ביקש ממנה למתוח כך את גופה, או אז היה
רוכן לעברה, אוסף אותה בין ידיו ומביט כיצד היא הופכת חתולית
ורכה, שערה מתפזר ורגליה נעות במיומנות של רקדנית מנוסה. כיצד
יכול היה לנחש אז, שאחרי שלוש שנות אושר יחד היא תעלם לו בבת
אחת כתוצאה ממחלה מסתורית.
 הוא סרב לתת לאחרים לדאוג לתינוקת ההמומה, הוא בכה לילות
שלמים כשהיא מתבוננת בו מבוהלת. הוא חבק אותה עד שזעה מכאב
ולטף את שערותיה בידים רועדות. בלילות הייתה נכנסת על קצות
אצבעותיה לחדרו, מציצה בו בשקט רואה איך האב החזק היקר מתקפל
פנימה, היא לטפה את מצחו המקומט ולחצה ידיים קרירות. ביום השנה
למותה הזדקף אברם בהחלטה ברורה. "שלי אני מצטער, הייתי אבא
מקולקל. מעכשיו יהיה לנו שמח יחד" ושלי חייכה אליו חושפת
שיניים צעירות "אבא לא בוכה תמיד?" חקרה אותו בעדינות. והוא
אחז בכתפיה כאילו הייתה  חבר לנשק "אבא לא בוכה אף פעם".
 האם ניתן לתאר במילים ילדות מאושרת. האם יש דימויי אחד ברור
לשדות פורחים, שמש זהובה וריצות על חוף הים. עד שהייתה בת ארבע
לא אמרה שלי מילה לגביי הפסנתר הסגור, אך ביום הולדתה הרביעי
שנחגג בבוקר עם עשרים ילדים צווחנים בגן ובלילה עם עוגת קצפת
ענקית בבית היא ניגשה אליו ומשכה בידו "זה מנגן" אמרה. רק אז
הבחין שהיא פתחה את המכסה, ושהפסנתר זקוק בדחיפות לכוונון
מחודש "תנגן לי יומולדת שמח יומולדת שמח" גררה אותו ברגלו. הוא
צחק והבטיח לה שילמד לנגן. בגיל 31 החל אברהם דרור לומד לנגן
על הפסנתר הבודד. הוא הושיב אותה על ברכיו, שתחוש את מקצב
רגליו המכות על הפדל. הוא חבק את ידיה שיצטרפו גם הן למחול
השדים של אצבעות זריזות על פני מקשים בשחור לבן "כמו מעבר
חציה" אמרה לו פעם כשניגן לה שיר לכת לילדים. ואז צחקה והטילה
את ראשה לאחור מפזרת גלים כהים של שער רך. לרגע כבר הפסיק
מתגעגע אל נורית. והחל מתרפק על צחוקה.
 כשהחל מרצה באוניברסיטה היא נלוותה אליו לשיעורים. רצה הישר
מבית הספר אל האולם הממוזג שלו ויושבת במקו השמור לה בשורה
הראשונה יחד עם עדת המעריצים שלו. נערות צעירות הביטו בה בזעם
כבוש. אם לא היא היו הן מנסות לתפוס מקום בחייו של האלמן הנאה.
אבל היא בשמלות קצרות ועיניים חומות גדולות לא נתנה לאף אדם
להיכנס.  בלילות רצה מבועתת לחדרו הרחב ":חלום רע" היא הכריזה
בעיניים אדומות מתרוצצות סביב  ומיד הייתה מטפסת אל מיטתו
ונתחבת בין זרועותיו.
 האם ניתן לתאר במילים אהבה של אב לבתו. אהבה של אנשים שנותרו
יחידם לעצמם, שכאבם משותף ואושרם הוא אחד. לא היה דבר מרגיע
יותר מידה הקטנה המרצדת אשר רדפה אחרי קמטיו הבלתי נראים. לא
היה דבר משובב יותר מאשר צחוקם המשתלב עת הקריא לה בדיחות
טיפשיות מעיתון הבוקר. הוא למד אותה לקרוא כבר בגיל שלוש. יחד
סיימו כבר את כל הכרכים של לשום עליכם ושל אלתרמן. יחד נברו
בין מגזינים ישנים לדעת את קורות חייהם של המינגווי ואוסקר
ויילד. ליום הולדתה האחד עשר קנה לה את  הזקן והים בכריכה עבה.
על דף הראשון שרבט מילים רועדות "לשלי הגדולה, היפה, הנסיכה,
שלא תהייה זקנה אף פעם" ברבע אחרי חצות היא פתחה את דלת חדרו
בקולניות החלטתי. "אבא, פרופסור אחד, כלום אני לא מבינה" ומיד
הוא הושיב אותה לידו, מחבק אותה ביד ימין והופך דפים ביד שמאל.
מקריא לה מילה אחרי מילה בשקט, מסביר מטאפורות ודימויים מפרש
את המילים ומנגן אותן בין שפתיו. עד שנרדמה שעונה על כתפו,
ממלמלת בשניות שבין ערות לחלום "אני אישן כאן הלילה אולי משו
מהמוח שלך יכנס אליי."
  וכשהייתה  בת ארבע עשרה הוא הושיב אותה מול שולחן המטבח
החום והגיש לה כוס קפה עם קצפת. "שלי את  כאן יותר מדי. כאן
הרבה ובחוץ קצת" ומיד התגלגל צחוקה תוך שהיא מעיפה פירורי קצפת
לכל עבר מתמוגגת על הדרך בה הרס משפטים פשוטים. "פרופסור" היא
פזלה לעברו מוצצת אצבע מגרה מלאה בקצפת "פרופסור אם לא תפסיק
לשבש את העברית אני אתבע אותך. אני כאן הרבה כי בחוץ משעמם.
כאן מעניין ושם לא"  אבל בכל זאת התעקש לרשום אותה  לחוג בלט
ולחוג פסנתר. "זה כדי שאני אהיה כמו אימא" היא הרצינה פנים
לעומתו. אברם לא היה בטוח אם יש שמחה כנה במלותיה או שמא
אכזבה, הוא שנא כאשר לא הצליח לקרוא את רגשותיה מיד. "זה כי
אני אוהב אותך" הקיפו זרועות גבריות איתנות את מותניה. זה כדי
שגם בחוץ יהיה מעניין" ומלבד זאת הוא חשב שחבל לבזבז את כשרונה
המדהים. הוא הבטיח שמתי שתרצה תוכל להפסיק לקחת חלק "במחולות
ובריקודים האלה" כהגדרתה. אך היא, כמה לא מפתיע חזרה כל לילה
זורחת וקופצנית. "אני אראה לך מה למדנו" הפעילה את הפטפון
השחור שקנה לה "ומיד פשטה מכנס פרחוני וחולצה רחבה ובבגד גוף
לבן הייתה מציירת על הרצפה קווים מעוגלים חלקים ומדויקים,
בתנועות ריחוף רגועות ובחיוך דק. עוד מאמץ קטן וכבר תתכסה בקור
השקרי, מעטה הקרח של אמה עוד יכסה אותה פעם הוא ידע. ולרגע
נבהל.
 אני אראה לך מה למדנו פרופסור אבא גאון שלא יודע לנגן" היא
התכופפה אל הפסנתר ומלאה את החדר בהדיו של בטהובן ובאך. ומיד
שבה והפעילה את הפטיפון, מושיטה יד מתעגלת אל אביה. "הנרקוד?"
סננה לעברו, נעה אחורנית גוררת אותו עמה "הנרקוד?" הוא ענה לה
מבויש. מזיז רגליים מגושמות הנתונות במכנס טרנינג אפור. והם
רקדו. עד  שרגליו כשלו ועד שהיא לא יכלה להתאפק מלפרוץ הצחוק
ולחבק את מותניו שהשמינו מעט "אתה גרוע" הבהירה לו בידידות
"עדיף לך לדבר על ביאליק אתה יותר טוב בקן לציפור" והא התיישב
מותש על הרצפה משעין ראש כבד על הפסנתר ומודה לנורית ולאלוהים
שלפחות משהו נותר לו מהספור הקטוע הזה.
 וכשהייתה בת חמש עשרה, הוא שמע דרך החלון כיצד משתלבים צליל
חיוכיה בצליל עיניו של אחר. ובמדרגות בכניסה לבית חש איך צעדיה
מתמזגים עם טפיחות רגליו של אחר. "תכיר אבא" היא הסמיקה לפתע
"זה גור" והוא שנא את השם הקשה הטיפשי הזה. והא שנא את שנאתו.
ומיד הרתיח מים בקומקום מתחבא בפינת המטבח ומותיר לשניים סלון
שלם לרקוד בו ולנגן בו. "גור כלבים?" התחשק לו לשאול. אך התאפק
כי מיד ניצבה מולו הבת שקרירות נסתרת החלת עוטפת את לחייה.
קרירות שבבוא הזמן תרחיק אנשים כמו גור, אנשים שלא מסוגלים
להבין אותה. והיא הושיטה יד מכוונת אל אביה מכריזה בגאווה
"פרופסור אברהם דרור האיש, האגדה וכל השאר" ואז לוחשת בקול
קרוב מדי אל אוזנו של הנער המבויש "אבא שלי שאמרתי לך גאון
נורא אבל לא משהו בריקודים"
 "גור מהחוג שלי"  הסבירה לאביה הנכלם שהתרכז מדי בהכנת כוס
קפה. ואז כשהתיישבו שניהם הגיש להם בכוסות חרס גבוהות משקה
ועוגות שיתכבדו. שירגישו בבית שניהם. אבל שלי דחתה את הכוס
בפליאה "וקצפת כבר לא מגישים פה פרופסור מלצר" אז הוא הוסיף לה
קצפת שהכין בצהריים ונישק' את מצחה בסלחנות "מזלך שאימא לא
כאן," הוא הביט בגור ברצחנות יוקדת "כי היא כבר הייתה אומרת לך
משהו על החוצפה הזו" מיד צחקקה במבוכה "אימא שלי מלתה והוא יש
לו חוש הומור גרוע" אבל כשנשקה לו על לחיו המחוספסת נשיקה
ארוכה וכשליטפה את עורפו בזרמים קצרים הוא ידע שהיא מבינה הכל
וסלח לה.
 בגיל שש עשרה כבר שכחה מיהו גור, היו לה מאז עידן וירון
ואושר. היו לה מבחנים, תחרויות בלט ולילות השכלה לילית עם אב
שבכה על בתו "את מתבגרת לי בין האצבעות" הסביר לה דואב "משב
רוח נשי פתאום." היו משפטיו קטועים מהורהרים "סערת זוגיות
מבהילה" ושוב את המנטרה המקודשת "את נאבדת לי בין פעימות הלב
שלי" והיא שחקרה את רעד שפתיו להבין מה מערבל את מוח נרכנה
לעברו, כאישה  שכנותה מכפרת על חטאיה "לא זולגת לך לשום מקום
אבא. תמיד אתה תהייה אחד ותמיד אליך אני אחזור, סתם אני רועה
בשדות זרים עכשיו. ואגב" הוסיפה ממתיקת סוד "המטפורות האלה?
תשאיר אותן למסות שלך, זה קשה לי להבין אתה יודע, לעת זקנותי"
ומיד היה מקרב אותה אליו בנשיקות ושלווה מכסה את יראתו. אבל
בוהק עיניה  עם רדת הליל, וזיו פניה עם הזריחה עוררו בו רטט
שלא ידע מהו, מן פחד צרוף מפני הבאות, היא הולכת לו לאבוד,
עליו למצוא אותה. היא כל אהבתו, האחרונה שנותרה לו.
 האם ניתן  לתאר באיזו דרך שהיא אימה של אב לבתו. את אותה
אחיזת יד בקצות אצבעות נואשות, חריקת הציפורניים משייטת מעל,
כעין בת קול, שהזמן אוזל, נותרו רק גרגרים מעטים בשעון החול,
וקרניי שמש אחרונות כבר נמוגות. האם יש בכלל צורה, קווי תואר
לעליונותו ולכוחו הנצחי, האבסלוטי של קשר דם. ועם יש לזה מראה,
מהו הוא. מי בעולם כולו מסוגל להתמודד עמו, להישיר מבט אל
העצמה המבעבעת הגועשת של זוגיות.
 וכשהייתה בת שבע עשרה הוא כבר ידע שמשהו מתחת לפני השטח
מתרחש ולא ידע עם להרפות ולהתייאש או אם להלחם עד לסוף המר.
 וכשהייתה בת שבע עשרה אמרה לו פעם בחיוך ציני אך מלא חיבה
שאנשים שלא יודעים להעריך אומנות, הם אנשים ללא רגשות. והיא
ידעה שהוא עמוס ברגשות, עמוס לעייפה. מוצף בהן. וגם היא חשה
באותו חום צורב החופר לו דרך אל הגיהינום. וגם היא נרעדה,
הצטמררה בגל שחציו קור מצמית וחציו אושר מרונן.
 וכשהייתה בת שבע עשרה, הוא שוב ניגן לה, באצבעותיו שהוציאו
בעיקר צלילים נוגים מאוכזבים מעצמם, ניגן לה ואלס ומוזיקת
נשפים, ביקש שוב את ידה. והיא רקדה מולו, שופעת הוד והדר ויופי
אין קץ. הוא הבחין שכשהיא מזדקפת ואוספת את שערה לאחור, מהדקת
שפתיים בכובד ראש, הקרחון שבה יוצא החוצה, וכל זר שעומד מולה
נרתע לאחור. הוא לא התאפק, ובאותו לילה, עת רקדה מולו שיכורה,
אסף אותה אל זרועותיו, ממש כשם שאסף את אימה, מלא בגעגועים ראה
את שערה מתפזר לכל עבר, ואת גופה הרצחני מחליק תחת ידיו
בחתוליות ענוגה. הוא ידע שמצא אותה. בלילה הדליק רק את האור
הקטן בחדרו, מרשה לדמעות לזלוג, והא חשב שהדלת סגורה, הוא חשב
שאף אחד, גם היא לא שומעים. הוא חשב שהכל נגמר. ואלי התחיל
מחדש. מהסדק הצר שבין חדרו לעולמה ניבטו עיניה החומות הגדולות.
בכיו פרץ ביתר שאת. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו.
 שלי. הוא לחש לה בקול צרוד. גברי מדי, מאוהב מדי, חרד מדי.
ואבהי הרבה פחות מדי.
 
 אך היא אבדה לו לבלי שוב.