החיים הם מעגל, אני לוקחת את המטאטא שלי ומסתובבת סביב עצמי,
במרוץ אחר הזמן, אחר מה שאבד לי בגיל כל כך מוקדם...

המוזיקה משעממת, היא כל הזמן חוזרת על עצמה. גם מנגינת הרוח
הופכת למנגינה משעממת משל עצמה, מכל כיוון אשר תבוא, אני כבר
מכירה אותה.

אני לוקחת את השרביט שלי והופכת נסיכים לצפרדעים וצפרדעים
לנסיכים, סתם לשם שעשוע, סתם כי העולם מצחיק ומעורר רחמים, או
סתם כי אני חווה רגע קטן של געגוע.

החיוך הוא מטומטם, גם הפך במוקדם ובמאוחר לסוג של הרגל, הרי
ברור שהזיוף מכה, הרי ברור כי לעולם לא יחלוף הטמטום הזה.

אילו רק היה לי לילה של אמת, לילה כמו שהיה לי בעבר, אילו רק
חזר מן העבר הזה המת, הייתי חווה לי רגע קטן של אושר.

היום אני יודעת להבחין בין סתם רגע לבין רגע של אמת.

אך אם החיים הם מעגל, אולי אוכל לעשות את התיקון שלי כאשר יבוא
הזמן.

הרוח, בדומה לזמן, יוצרת מעגלים בחול, חלקם נעלמים בזמן הסופה,
חלקם נחקקים ונותרים שם ללא בושה. את הזיכרונות שלי לנצח
אנצור, אחייך בכל יום זיכרון, אנבור אחר פיתרון.

אנשים רבים שואלים אותי מדוע אני מתעסקת במה שמת.
מכשפה אנוכי, העורכת טקס סיאנס ומעירה את המת.
הנה לי תשובה שאולי אלמד גם להאמין בה באחד מן הימים.

יום אחד אגיע למקום בו הייתי, בזמן אחר, עם אדם זה או אחר, כי
יום אחד אהיה שם שוב. אולי אבחר שוב לנטוש, אולי אבחר להישאר.

אבל בינתיים, עד אשר יבוא היום...

אשאר לי על המטאטא, אפצע שמים אי שם במרום, כי שם הכי בטוח, שם
יש לי איזשהו יתרון, גם כן סוג של כוח.

כן, אני יודעת שזה לא הפתרון.

אולי כל זאת לא כתוב באגדות, אך גם מכשפות מפחדות...