בוקר. שניים קפה אחד סוכר, ואני לא מצליחה להסתיר פיהוק. מויש
יצא לחליבה מוקדמת אני עוקבת אחרי שלושה עננים אפורים, אולי הם
יביאו גשם, צריך לבדוק אם יש כביסה, ולהכין עוד עוגה אחת, אורי
וגיל כבר גמרו את הקודמת, וגם השאירו פירורים. שתי קרני שמש
מנסות להימתח פנימה, אני פותחת לקראתם את החלון, שיבואו
ויאווררו כאן קצת בזמן שאני מטפלת בעגבניות. גיל השאירה פתק על
המקרר, "חלב ולחם" בכתב מהיר, נזכרה ברגע האחרון. ועוד משפט,
כזה שלא בטוח שרצה להיכתב, מתלבט משהו: "בגרות אחרונה". בגרות
אחרונה, אני לא מצליחה שלא לחייך, כאילו שיש זמן שבו אתה מפסיק
להתבגר, שיש זמן שבו אתה מתחיל. כשתחזור היום תהייה עייפה,
וחיוך נח רדום על פניה, לומר שעוד רגע וכבר נמאס לה, וכמה טוב
שזה נגמר. אורי יגיע אחריה, נשארו לו עוד שלוש שנים כדי להגיע
ליום המיוחל הזה שלה, וכבר הוא רץ קדימה, מפחד שאצלו הזמן
ייעצר, והשנים יתארכו לפתע. טלפון. בטח טולי, לספר שהקיאה שוב
הבוקר, ושמתחשק לה תותים כל כך "מה כבר נגמרה העונה?" היא
מתאכזבת. ורן מרחוק צועק לה, שזה בסדר, שהוא יהיה אבא טוב,
והנה הוא נוסע לאנטרטיקה, להביא לה מה שתבקש. בטלפון היא
עייפה, ואושר חדש, כמו פרפרים קטנים מחבק את המילים שלה "זוכרת
את זה אימא, לקחת ככה מישהו בבטן שלך, מישהו שהוא גם את וגם
לא?" ואני מהנהנת אל החלון, מגרשת את העננים ומנשקת אותה חזק
דרך הקו, שתהייה חזקה.
  דוקטור רון כשהוא מסיים את ההרצאה שלו, מבקש תמיד לסיים
במשהו אופטימי, הוא מתבונן עמוק בעיניים של כולם, הקול העמום
שלו מרחף בין רגשות ומחשבות. הסיפור האחרון כאילו מחטט בבטן של
כולם, ותמיד, כך הוא אומר, תמיד ימצא מבט אחד לח, אדום, בולע
דמעות. כשירד מהבמה יחבק את הכתפיים של המבט המתאפק שלא לבכות,
ילחש לה, שאפשר גם אחרת: "סי, היום היא אימא לשלושה, מתפרנסת
יחד עם בעלה מהמשק שלהם, תשאלו אותה, היא תאמר שטוב לה, היא
התגברה." דוקטור רון מספר להם עלי, על השתיקות שמוטחות על גב
צעיר ורך - גבעול עדין, כמו ענן של אומללות. פעם ועוד פעם,
ושביבים אחרונים של תקווה מתעופפים ממנו, וייאוש חודר פנימה,
להתיישב במקום הקבוע בין הראש לברכיים, איפה שמותר לי להתחבא
עד שמישהו ימצא אותי. "פגשתי אותה, תינוקת עם פחד באישונים
וגוף של בת עשרים ושתיים" הוא אומר בסוף  "והכל מאחוריה
עכשיו, היא טיפלה בדברים לאט ובזהירות, אני מתפלל שהיא לא
היחידה" מחיאות  הכפיים שמלוות אותו כשהוא יורד מהבמה, מכוונות
אליי, כך הוא טוען בפני כל פעם מחדש, רק אליי, ואני, זה עושה
לי טוב? מותח לי את החזה בגאווה, מזקיף לי את הראש?
 עוד מעט ונהייה לי צהריים. מורחת לחם שחור בגבינת עזים, מויש
משבח את הגבינה, "הן מניבות חלב של מלכים" הוא מתגאה. הזיתים
חמוצים ומלוחים בדיוק איפה שצריך, גיל הציעה שנתחיל לשווק גם
אותם, אבל אורי ביקש שזה יישאר המעדן שלנו, רק שלנו. וכשאסיים
לאכול, יש לי נסיעה קצרה, העירה וחזור. וכשאחזור, שתי פגישות
במשק ואחר כך לנוח קצת, לפנק עפעפיים כבדים ושרירים מכווצים
מדי. בדרך לעיר הרמזורים קצרים מדי, כל הזמן אדום. הרדיו מנגן
חווה אלברשטיין מהאוסף החדש. ראשי משוטט אחורנית ולצדדים מחפש
צבע או ריח מסקרן, לגלות, להתעניין. על לוח מודעות ליד מעבר
החצייה שלושה שלטים כתומים אחד בעד ברק ושניים נגדו, משעמם. דף
ענק קרוע קורא לנו להתפלל וגם לצום אם בא לנו כי עוד מעט דברים
רעים יקרו, מצחיק. ועוד מודעה אדומה שחורה, זועקת לצאת החוצה,
משליכה את המילים כמו מלחמה "הסיר של סימה". הסיר של סימה אני
ממלמלת לעצמי, ונוברת באותיות הקטנות, להבין מה הסיר הזה רוצה.
וכבר ירוק, מישהו צופר מאחורי, האוטו מזנק, מקרטע מעט ומיד
ממשיך חלק, מתמזג עם הכביש. חווה אלברשטיין נגמרת, עכשיו שלום
חנוך. הסיר של סימה. יש לסימה סיר, מסתבר, מוזר, אף פעם, אף
אחד לא אמר לה שיש לה סיר. הנה, אני מדברת אל עצמי כמו מטורפת:
"סימה, את ידעת שיש לך סיר? לא, לא ידעת, כי באמת אין לך, למה
שיהיה לך משהו. אבל סימה," אני  קוראת אליה שוב, בזמן שהיא
מתקמטת פנימה, מטושטשת מרוב השנים "סימה כתוב שם באדום ובשחור
שיש לך סיר, מה זה לא הסיר שלך?, אה טוב, צודקת באמת שאין לך
כלום משל עצמך אפילו לא אותך, גם את עצמך אין לך. אבל שבי שם
סימה, ותמשיכי לחבק את הראש בין הברכיים לטמון אותו בתוך האדמה
אולי הוא יעלם, וכשתגדלי, אני מבטיחה לך סימה, תשכחי הכל."
 ובאמת היא שכחה? ובאמת כבר אינה מתהפכת בשנתה, כמו אין לה
בית ואין לה מקום אחד. ואינה מכווצת שפתיה לנקודה קטנה נעלמת
בפניה, ואגרופיה - האם הפסיקו ללחוץ פנימה חזק יותר חזק ויותר
חזק, וכלום אין עוד סימנים לבנים חרוטים על כפות ידיה? האם
שכחה ובגרה, התגברה על הכל, שוב איננה סימה, הקטנה האומללה,
התינוקת שאישוניה מרצדים באש קרה של שדים ורוחות, וכעת היא סי,
אישה, אם לשלושה, מאושרת? האם באמת.
 שוב אדום, והנפש שלי מפוזרת להמון חתיכות קטנות, מעופשות,
בצד הכביש, מתחננת לשוב אחורה, אל הכרזה האדומה שחורה שכך
העירה בי הכל. דוקטור רון, דוקטור רון! אני צועקת אליו שישנה
את סיום ההרצאה, הסיפור שלך לא מדויק.
 טולי מתקשרת אל הסלולרי שלי, "לפתע כמו צביטה ממושכת בבטן"
היא אומרת, "אימא כבר קרה לך". אני אוספת פיסות פיסות של רוגע,
ויורדת לשוליים. "כן קרה לי אהובה, תירגעי. את יושבת? יופי,
עכשיו תנשמי, עמוק, איתי. אחת שתיים שלוש. מה את מרגישה עכשיו,
נרגע לך קצת. כן אני יודעת". "ועקיצות במערבולות מסביב, גם זה
קרה לך אימא, כי הוא עדיין לא בועט, אני יודעת שלא, הוא קטן
מדי אימא, אבל יש כמו, סיכות, לא לא סיכות מברשת חדה, מכירה את
זה". ואני מחייכת. שמיים כחולים, שמש בוערת, איתנה מעליי,
ארבעה ברושים ועץ אלון אחד. "ואקליפטוס" אני אומרת לטולי "יש
פה אקליפטוס ירוק טרי, כאילו עכשיו נולד. ענק ממלא את החלל
בנוכחות הזו" וטולי בולעת מילים, היא לא מבינה, אבל דברנו על
המברשות בבטן שלה ועל הגירודים, אימא הכל בסדר? "כן כן" אני
ממהרת להיות אימא, אישה שהתגברה כבר על הכל. "קרה לי ואני
מכירה ותשתי מים ושרן יקנה לך תותים, וגם אפרסקים וקיווי ומה
שאת רוצה, ותקראי בספרים שלך ותקשיבי הרבה לחווה אלברשטיין, זה
יעבור". "אבל איך את יודעת אימא, את זוכרת הכל, את כל
העקצוצים והדקירות, באמת?" באמת, אני מסבירה, זוכרת הכל, עכשיו
תישני.
 ומה עוד אני זוכרת מפעם, מהזמן לפני שהיא נולדה? דברים רעים,
וכאבים. כמו פסים שחורים עבים על דפים מהגן, ניסיון אחרון
למחוק  יצירה לא מוצלחת, וכשלון אחרי כשלון. וצל  כבד סמיך
שנופל עליי כל בוקר מחדש, השמש מתעקשת לברוח כמה שיותר רחוק,
משאירה אותי שוב, שלוש מרצפות  לבנות  לפניי, אני לבד. אני
לבד, אפילו את עצמי אין לי, אפילו הדקירות האלה, הן לא ממש
שלי, הן של כולם. לכן אסור לצעוק, אסור לצחוק, אסור לומר
דבר---
-פותחת את חלון האוטו, רוח קיץ מהורהרת לא שלמה עם עצמה. יכול
להיות שיחד עם האוויר ייעלמו התמונות האלה. כמו ציור סיני זעיר
על דף לבן ענק, שלושה קוים דקים באדום ועוד מריחת צבע אחת,
אולי משאלה, אולי שברון לב.
 וכבר מגיחה אליי הצומת עם העמוד הגבוה, כאן להסתובב ימינה
ומיד שמאלה, אולי בכל זאת אגיע בזמן, אבל, עוד לא מצמצתי בעיני
והעמוד הגבוה נעלם, מתרחק בכיוון הלא נכון, בפניה הבאה אצטרך
לעשות סבוב גדול, ומיד אגיע, איחור קטן, פצפון, אני מתנצלת,
פספסתי את הפניה הראשונה, וגם את זו שאחריה כנראה, כי משום מה
הרכב מסרב להסתובב והגלגלים מושכים קדימה בעוז, והידיים
והרגליים שלי, אתם יודעים הם לא שלי ולא ברשותי, כי כלום אין
לי - אפילו לא סיר. חתול לבן שמן מתרוצץ בין הפחים פוזל אליי,
ולא מוכן להתייחס ממש, גם הוא לא. והמנוע, שמוביל לכיוון הלא
נכון? מה הוא חושב שהוא, סוס חכם שמכיר לבדו את הדרך? והרי
אינו מכיר, וזו לא דרך כלל, כי אם כביש עקלתון, מן שביל עפר
שזופת ברגע האחרון וזכה לחצי רמזור ומעבר חציה מחוק. מדי פעם,
בורות וסדקים, נכנס לתוך מושב עולים ותיקה ויוצא ממנו לדרך
ארוכה שמסתיימת על קו האופק. הנה, אני טובעת בפטה-מורגנה של
תכלת וענני נוצה. אני יודעת  הבית השלישי מימין היה הבית שלי.
באמת את כבר נוסעת יותר משעה סי? איך הרחקת עד כאן בלי לשים
לב, ובשביל מה? כדי למצוא את הסיר שלי, אני עונה מיד. בטוחה
בתשובה, אפילו מחייכת חיוך של הילד הכי גאון בכיתה, זה עם
המשקפיים שיושב בשורה הראשונה ואפחד לא אוהב אותו.
 הם כבר לא בבית. נפטרו אני חושבת, קברנו אותם רחוק בהלוויה
קטנה. מישהו לחש שהתייתמתי, מילה שעד עכשיו אני לא מבינה אותה.
את הבית לא מכרנו, הדלת נעולה, המפתח מתחת לעציץ, העציץ יבש,
למה לא השקו אותו? מתחת לשולחן, אני יודעת אני אמצא את סימה.
 סימה, לא דברנו כבר עשרים ושלוש שנה. סיממההה!! אני מתהדהדת
בין שניים וחצי חדרים, מדלגת מתחת לשולחנות, איפה היא מצטנפת
הפעם. סימה!! לא בשומקום. עכשיו אתנער מהכל, סופית ומוחלט,
יותר כלום. דוקטור רון יוסיף עוד אפיזודה לספור שלו, איך כמעט
נפלתי ואיך החזקתי חזק, שידעו כולם שמותר ליפול. הנה אני סוגרת
אחריי את הדלת. גם אתקשר מחר לכולם, ואבטיח להם שאני לבדי
מוכרת את הבית, שייקחו את הכסף או יתנו לצדקה כי חבל על זה
ושמישהו ישקה את העציצים. אני נועלת את הדלת, המפתח כמעט נתקע,
אבל אני מתאמצת. וליד המדרגות מנערת בכוח, משאירה סמנים אדומים
על הברכיים, שלא יישאר אפילו פירור, שמויש לא יבחין  בכלל.
לאנשים בעיר אתנצל, פקק או חפץ חשוד, הם יסלחו, כי סי היא אישה
עם כבוד, ומה שקרה פעם אחת לא ישנה. עכשיו לאוטו, לברוח.
 "חבל שאת הולכת, כבר קיוויתי" והקול שלה קורע אותי מבפנים
כמו מפית נייר  זולה "באמת שלא הייתי צריכה אני יודעת, אבל
קיוויתי בכל זאת" הנה שוב הסדקים בין המילים שלה, היא רגילה
להתאכזב, אולי זו פעם ראשונה שהעזה לקוות. והידיים שלה מושטות
קדימה, בין הציפורנים לאצבע לכלוך כהה, שוקולד שהיא גרדה
מהרצפה של המטבח "סליחה" מועכת את שפתיה פנימה "לא התאפקתי"
 "סימה?"
 "עכשיו תחזרי או לא?" לה כבר לא אכפת מה אעשה, היא אדישה כמו
קיר, והפנים שלה דיקט בטון בצבע שמשתלב  עם האזור. מסווה את
עצמה, נעלמת, כי ככה, תמיד העלימו אותה, היא כבר יודעת איך
להיטמע, אם לא יראו אולי ישכחו לדרוך. כי קצת נמאס לה.
 "בטח לא ראית אותי" היא מרגיעה "אף אחד לא רואה, אפילו אני.
היום בטעות הסתכלתי במראה, יודעת מה, לא ראיתי כלום, רק מה
שמאחורי, אפילו שמה אני לא. מוזר נכון, איך אפשר ככה להעלם,
והם גם התעצבנו, לא בגלל המראה, בגלל השוקולד, שאני כמו ילדה
ענייה מגרדת, אמרו שכלום לא מגיע  לי, והם צודקים, איך יגיע לי
משהו? אין לי כלום, תראי אני מחזיקה לי את הראש והוא נופל,
רואה? אסור לי להחזיק בידיים שלי, הם רשת עם חורים גדולים, הכל
נוזל משם - כסף, ואוכל ואהבה, אין משהו שיחזיק אצלי. כי ככה.
אבל למדתי כבר איך לעצור בזמן, תסתכלי פנימה, לא - יותר חזק.
תסתכלי, רואה? נכון. לא רואים כלום - כי אין. אפילו לא אדום
ושום דמעות בכלל, מה את חושבת שאני בשואה, שאני מסכנה שמגיע לי
לבכות, גם הם נזלו החוצה יחד עם הכל, עכשיו ריק. שומעת? נכון
לא שומעים כלום, אני מנערת חזק את הבטן ואת הפרצוף ואין שום
דבר בפנים שיעשה רעש, זה לבד התרוקן. בלילה לפעמים שומעים
הדים, מה את אפפעם לא שומעת בלילה כמו שריקות של עטלף במערה?
זה הצליל של מה שנשאר, בבוקר מיד מגרשים הכל, שהם לא יתרגזו
יותר. מה הבאת לי? סיר? ומה אני אעשה עם סיר, של מי הסיר? של
סימה. לא לסימה אין כלום, נכון, אמרתי כבר מיליון פעם. כלום.
אבל למה את בוכה. בטוח שלא התגעגעת אליי, מה פתאום אל תגידי
שהתגעגעת וששכחת איך אני נראית, אוף אמרתי לך כבר, אני לא
נראית בכלל, שקופה כמו מים של בצה. חור גדול בתוך העולם, זה מה
שאני, אין מה לראות ואיך התגעגעת?
ואם התגעגעת למה לא באת לבקר, למה לא? למה לא? כן אני צועקת,
אני צועקת, עכשיו את תשתקי, אני רעה/ כי עשרים ושלוש שנים אני
דחופה חזק בפנים וכשאני דופקת עם הקצה של האצבעות שתדברי אתי
את מתעלמת/ בטח אני רגילה כולם ככה, אבל איך גם את יכולה. מה
את לא אני? וכשפעם אחת הצלחתי להשתחל קצת החוצה, ואת לא הלכת
לעבודה שלושה ימים ישר התקשרת לדוקטור רון נכון? והוא נתן לך
מים ותה לשתות, וזהו. סימה מתה. לסימה נמאס כבר למות כל  פעם
מחדש וסימה רוצה לצעוק ולהעיר את כל השכנים ולשבור את כל
הכוסות בבית, מה תעשי לי, תלכי לרון ולמויש ולכולם שימחאו לך
כפיים. אל תשקרי את לא התגברת על כלום ואת לא---"
 פתאום היא משתתקת - סימה. מפולת של מילים ואז סלע גדול עוצר,
לכמה זמן? עכשיו מכניסה את הראש בין הברכיים, מתחת לשולחן,
ולוחצת חזק את האגרופים, עכשיו מתערבלת לי בגשם של בכי רועד,
ומרטיבה לי את הפנים, עכשיו גם לי נמאס.
 הברז שבגינה חלוד, צריך לסובב חזק, המים יוצאים לאט, בהתחלה
חומים, אחר כך ברעש אני שותה עד שאטביע את עצמי פנימה. אני
צריכה לרוץ מהר, לעלות לבמה של דוקטור רון לדחוף אותו הצידה.
"זה סיפור עצוב, כל הספורים האלה עצובים שתדעו לכם, סיפור על
אישה שניצחה את כולם ולא הצליחה, אפילו לא ניסתה לאהוב את
הילדה שהיא הייתה, ככה זרקה אותה הצידה, כיסתה בבוץ אטום ועטפה
בניילון שכלום לא עובר דרכו. ספור על אישה שחיה בניוטרל וחשבה
שככה צריך לחיות."
 באוטו אני שוקעת פנימה. עוצמת את כל כולי, מתהפכת פנימה
והחוצה כמו גרב ישנה שחוטים של צמר מהוהה יוצאים ממנה. ואז
בקושי, צריכה להשתחרר ממיליון ושבע קשרים מהודקים, צריכה לקרוע
שרשראות ברזל, לשאוג את כל כולי החוצה. אני מצליחה לחבק, בשתי
ידיים, אצבעות פרושות קדימה, נקיות, ורודות, של תינוק, כל אצבע
בנפרד, כל אצבע של עצמה. הציפורניים עדינות, מלטפות. הידיים
ברורות, לומדות את הדרך בהדרגה. כאן שפתיים שנהיו לקו אחד
בהיר, סגור תמיד, כאן אף אדום, מקומט, ועיניים, שלא בכו מעולם.
וכאן פנים. אני מחבקת את עצמי, ואת סימה, הילדה, אחותי, נשמה
אחת.
 ונראה לי שאולי שוב חווה תשיר אהבה וגעגועים ברקע, והרמזורים
יתחלפו ירוק-כתום-אדום. ובמראה הקטנה  אני אתקן את האיפור
שנמרח, כי אני מצליחה לדמיין איך לפגוש אותי שוב, איך לדבר
אתי. איך בלילה כשאני מתהפכת שוב ושוב ושוב אני לא אמלמל למויש
שזה כאב בטן ושלא ידאג. אני דווקא אבעט החוצה ודווקא אבכה
שיראה אותה - את סימה, שיחבק אותה גם הוא. ארולי אפילו אספר לו
שכמעט כל לילה אני נזכרת חוחלמת סיוטים, שכמעט כל בוקר אני
מגרשת פחדים אפורים קטנים, ושאולי ככה זה יהיה תמיד. כי נראה
לי עכשיו שאין ברירה, וכבר אי אפשר יותר לברוח, וגם לא רוצה.
וכמה טוב שפגשתי את האמת הזו באדום ושחור "הסיר של סימה" זה
בעצם רק מופע מחול, אבל אני הרי הייתי חיבת יום אחד לחזור סוף
סוף הביתה, אל עצמי. ואולי עכשיו, כשאני יודעת יהיה קל יותר,
אולי סימה תנוח.
 מתניעה את האוטו ברוגע. כאן ולא כאן, מעופפת, לא היה לי מושג
שאני יכולה לעוף, פשוט כל כך עם הידיים, כמו צפור קטנה, וזנב
צבעוני כל כך. לא ידעתי שאני יכולה לחייך קצת גם בפנים. הנה
סימה גם את  קצת אני - מחייכת אתי גם כן, נכון? ואני מוכנה
לבכות אתך, מתי שרק תבקשי, את לא צריכה לדפוק, אבל תלחשי, שאני
לא אשכח, אפילו בלילה, אפילו ביום.
 הסלולרי מצלצל, דקה ועוד דקה, ארבע דקות. זו טולי, הכאב עבר,
ואיפה את אימא, ומה את עושה שם בכלל. לא דווקא את נשמעת נפלא,
באמת הקול שלך יפה כזה, כאילו רזית בעשר קילו, קצת קול של
ילדה. ותודה על העצות הם באמת עזרו. ורן מאחורה צועק שגם הוא
אוהב. ואני שותקת הרבה וצוחקת קצת, מרשה לדמעות להחליק החוצה,
לטייל בין המילים.
 בבית מויש עוד לא בא, ובאלבום הישן נשארה רק עוד תמונה אחת,
צהובה בקצה וחדה מבפנים, אז מה אם היא זעירה ומקופלת כל כך.
כמו ציור סיני, טובעת ברקע הענק של המציאות, שלושה קוים דקים
באדום ועוד מריחת צבע אחת, אולי משאלה, אולי שברון לב. אני לא
מצליחה לעצור בעצמי, ומרפרפת שפתיים על הגוף שלה. פתאום נראה
לי שאני חיה, כולי חיה ולא רק החוצה גם מבפנים, כמו חיה עייפה
ענקית נושמת כבדוחיה מהבפנים החוצה, מערבבת הכל.
הדלת נפתחת - מויש.
אני עוד מתייחדת עם עצמי.  "סי? מה את עושה?"
 "סימה". אני עונה לו. "אני נזכרת".