בסבך, זכרון ישן עלה
בין העצים הגיחה ילדה;
שם ניצבתי גם אני
ועינינו הצטלבו שפי.

דמדומי ערב עולים,
קורנים בין העלווה וממתיקים;
כידונים של אור ננעצים באדמה
חומקים מכתמי החשכה.

והיא כאיילה תועה-לבדה,
בחיבוק ידיים הלכה,
פניה מסמיקות מאור החמה
הלוטפת כיד רכה וענוגה.

השמש אותה נואש מחבקת
כי לים לא רוצה לרדת
לבסוף את עיניה פגעה
והיער כולו כעלה בלהבה.

אז עמדה היא ניצבה;
במה היא חשדה האיילה?
יכולה היא לשרוף במבט יערות
עיניה כשריפה בוערות!

מה רוצות עיני האיילה?
אילו רזים לחשה לי הילדה?
עיניה פוגעות ונשארתי שלם
עזור לי השם!

הפעם היא - כידונים שלחה,
ובלבי פגעה בול מטרה;
כמה כח יש למבט
שמצית יער וכבה בבת אחת.

דוקרים ושוסעים כידוני האהבה,
לבי עייף, נפשי חלשה,
עכשיו אני האיילה הנרדפת
אלוהים, היש מציאות אחרת?

הילדה נעלמה באפילה
וגם את השריפה לקחה איתה;
עיניה תמיד בוהות בגבי
וילוו אותי עד יום מותי.