[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פיק משותף עם דניאל הידועה לשמצה בשם דנדע!
לא להומופובים.


פאנדום: Full Metal Alchamits

דירוג: בהתחלה PG13 והופך ל-NC17

סלאש -  אנביאד

OOC - יש מעט.

תודות - לג'ואנה, הבטא המקסימה של הפיק הזה

"איזו עיר ריקה..." אמר אד בהשתוממות כאשר הגיעו הוא ואל לעיר
הבאה במסעם.
הוא הביט בפעם החמישית במפה שהייתה בידו.
הם המשיכו ללכת עוד כמה מטרים, מביטים לכל עבר.
"אולי נתפצל ונחפש מישהו כדי לשאול למה המקום הזה כל כך ריק?"
הציע אל.
"אוקיי" ענה אד. "ואם לא נמצא שום דבר נפגש כאן עוד חצי שעה"
אל הנהן.
"טוב, אז נתראה פה עוד חצי שעה!" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון
השני, מנופף בידו.
אל נעץ בו מבט אחד אחרון והחל גם הוא ללכת.
אד סרק את הסביבה, דרוך, מחפש שמץ של קול כל שהוא מלבד צעדיו
ורחש מעילו.
רחש צעדים הקפיץ אותו, הוא הביט במהירות אחורה, אבל לא היה שם
איש, הוא הפנה את מבטו קדימה. גם מלפניו לא היתה נפש חיה,
אפילו לא חתול.
הוא הלך לכיוון משוער למקום בו שמע את הרחש; כלום.
הוא הביט מסביבו שוב כדי לוודא שבאמת אין שם נפש חיה. הוא
התקדם שני צעדים ופנה אל שביל אבנים סדוקות עד כדי אפשרות
להכניס רגל ביניהם.
בזווית עינו הוא יכל להבחין בעצם כלשהו.
הוא התקדם לעבר מה שראה, אך נראה היה לו שככל שהתקרב כך התרחק
הדבר, הוא התחיל לרוץ, רגלו נתקלת באבני חצץ שהשמיעו קולות
נקישה מוזרים.
הדבר נעלם מעיניו, מאחורי הריסות בית וקולות צעדיו לא נשמעו.
אד נצמד בגבו להריסות הבית והציץ ממקום מחבואו למקום בו נפסקו
הצעדים.
הוא ראה את הדבר - איש מכוסה בלסוטה מעופשת ובד ששימש
למכנסיים, עומד בשקט, עורו כמו קלף חום כהה וקשה שנמתח על
עצמותיו.
אד יצא ממחבואו והלך לעבר האיש, בכוונה לשאול אותו מדוע העיר
כה ריקה.רגליו מעכו את אבני החצץ הרבות שהיו מפוזרות על הדרך.

האיש הסתובב למשמע הרעש, ולרגע אד חש את הצורך לברוח מהמקום כל
עוד נפשו בו, עיניו התכולות שידרו רוע. תחושה של סכין שתוקעים
בחזה החלה להציף את אד והוא נעצר, לא מסוגל לזוז עוד.
האיש חייך לרגע, חושף שיניים צהובות ושבורות לגמרי.
"נחמד לראות שאנשים צעירים עוד מסתובבים בין חומות עיר הרפאים
הזאת." הוא מלמל לעצמו והחל להתקרב לאד, רגליו היחפות והארוכות
נעות ביציבות רובוטית.
הכאב בחזו של אד התחזק.
קול שדמה לזה של אל צעק לו 'התרחק, ברח'. אך הוא המשיך לעמוד
שם, סורק בעיניו הזהובות את האיש.
לפתע האיש חייך חיוך עקום ומרושע ולפני שאד יכל בכלל להבין
שהדבר קורה עורו של האיש הפך ללבן, בגדיו לחצאית וחולצה שחורה,
עיניו לסגולות ושערו ארך והפך לירוק.
בעוד המילה 'אנבי' מהדהדת בחוזקה בראשו של אד, הוא ניסה לרוץ,
אך לפני שהצליח לעשות צעד פגעה רגלו של אנבי בבטנו, מעיפה אותו
היישר לעבר אחד הקירות המאוד לא עמידים של הבית.
תחושת הכאב הייתה עזה בגבו בעוד גופו מחליק לאורך קיר בניין
שהחל לקרוס עליו.
הוא נלחם להישאר בהכרה בעוד האבנים נופלות על גופו אחת אחת.
אבן גדולה נפלה עליו ופיצחה את יד המתכת שלו לרסיסים, האבן
הבאה נפלה על חזהו, ועוד אחת  
פיצחה את גם את רגלו.
לבסוף הכאב גבר עליו והוא איבד את הכרתו.
הוא חזר להכרה לנוכח התחושה של מגע נעים על חזהו לעומת הקרירות
שהחל לחוש בגבו והכאב העז בכל חלקי גופו.
הוא נלחם ברצון החזק לחזור לעילפון ופקח את עיניו.
הוא הביט למטה, בקושי מצליח להזיז את ראשו.
והמראה שראה העביר צמרמורת בכל גופו, התחושה שחשב לנעימה הפכה
כעת לקרה ומצמררת.
הפצעים שלו החלו לכאוב ולשרוף אפילו יותר ממקודם.הוא רצה
לצרוח, אך מחסום פה עטף את פיו בחוזקה וכל מה שיצא מפיו היו
המהומים קלים. אנבי קם ונעמד מולו, מחייך חיוך מרושע.
הם החליפו מבטים לכמה שניות ואד החל לתפוס איפה הוא; צינוק.
"לעזאזל".
נראה שאנבי הבין את מה שאמר לפי החיוך שגדל על פניו.
צמרמורת עברה בשנית באד כשאנבי נצמד אליו והוריד בחדות את
מחסום פיו.
"תגיד את זה שוב" לחשש לאוזנו.
אד העביר אליו את מבטו בכעס.
"לא" אמר.
ידו של אנבי נקבצה לאגרוף ונשלחה אל בטנו של אד.
"לעזאזל" צרח, רעד עובר בגופו.
דם החל לנטוף מפיו, אנבי חייך וליקק את הדם, יוצר קשר עין
איתו.
הצמרמורת גברה על הכאב ועורבבה עם תחושה קצת שונה.
אד עצם את עיניו בחוזקה, מקווה שכאשר ייפתח אותם הוא יימצא את
עצמו שוב עם אל, במקום אחר.
הוא חש את מגעו הקר של אנבי על גופו, ואת לשונו החלקלקה עוברת
על פצעיו וגורמת להם לבעור בכאב.
גופו רעד ללא שליטה וסחרחורת בלתי נסבלת תקפה אותו.
עיניו נפקחו בחצי בהלה כאשר אנבי הגיע לבטנו התחתונה. תחושה
בלתי מוסברת הציפה אותו, הוא התנשם בכבדות.
אנבי החל מוריד מעט את מכנסיו. אד זז ברצון לגרום לו להפסיק
אבל התחרט על כך מאוד כשסבלו גדל. הוא צעק, מקלל, דם מילא את
פיו בשנית.
אנבי התרומם בחדות, מצמיד את פיו לזה של אד, משתיק אותו.
לאחר כמה שניות אנבי התרחק. אד התנשם בכבדות, המום.
הוא רצה לבכות, אבל ידע שזה רק יגרום לכך שהביטחון של אנבי
יגדל, כל גופו בער והפצעים לא הפסיקו לדמם.
הוא עצם שוב את עיניו, הוא שמע את אנבי מתרחק מימנו.
הוא פתח אותן במהרה כאשר שמע צעדים מתקרבים לעברו מעברו השני
של החדר, אבל בגלל איבוד הדם והסחרחורת ראייתו הפכה מטושטשת
והוא לא הצליח לראות דבר.
"אד?" שאל קול מוכר.
"א-אל?" שאל אד בקול רועד.
אל התקרב אליו. אד חייך בעייפות, דמעות שרצו לצאת ממזמן מילאו
את עיניו וזלגו במורד פניו.
אל התקרב עוד ורכן מעל אד.
הוא החל לנתק את השרשראות, או זה לפחות מה שנראה לאד באותו
הרגע, לפני שהבין שכל זה לא הגיוני; לאל הייתה צורה אנושית.
בן רגע הבעת ההקלה שעל פניו השתנתה להבעה של פחד ותיעוב
נוראי.
אל רכן מעל פניו ונישק אותו, מעביר את ידיו על גופו ופצעיו של
אד.
המחשבה של המצב אם היה אמיתי החליאה אותו. הוא היה עייף מידי
כדי לגרום לו להפסיק.
"תפסיק" פלט לבסוף.
אל הביט בו בזדוניות והחל קורע את מה שנשאר ממכנסיו של אד.
"אם אתה לא שותק, תצרח, אני רוצה לשמוע אותך צורח." הוא אמר,
רכן על ברכיו והחל מלקק את רגלו של אד.
אד נשך את שפתו התחתונה, כולו רועד מכאב וקור, מרגיש מושפל,
עייף וכאוב.
הוא שמט את ראשו בעייפות וכניעה.
אל עבר לאט לאט אל איברו של אד, תוך כדי לקוק מתמיד של האזור
מסביב.
אד נאנק, עיניו היו פעורות לרווחה, כמסרבות להסגר.
אל הרים את מבטו, ועיניים סגולות בעלות אישונים דקים הביטו על
אד בטירוף.
"תצרח... אני רוצה לשמוע אותך צורח." הוא מלמל בטירוף עצור
ושרט את רגלו של אד.
אד נשך את שפתו חזק כל כך עד שחש בפעם השלישית את דמו החם זורם
וממלא את פיו וסנטרו.
אל חייך.
"תפסיק" הוא מלמל, עיניו דמעו. "די..."
אל התרומם במהירות  ושילח אל ראשו של אד יד מאוגרפת.
אד הרגיש איך לאט לאט ראשו נעשה מעורפל הוא ניסה להלחם בזה אבל
לבסוף צנח לעילפון במחשבה 'הוא רק רוצה שאני אצרח...'
כאב חד צרב את כתפו של אד כאשר התעורר, הוא עדין היה קשור
בשרשראות עבות על הקיר מלא הטחב של הצינוק המוזר.
הוא היה עייף מכדי לזוז, גופו היה קפוא ומשותק, וצמרמורות
נוראיות עברו בו כל כמה דקות.
הכאב שוב הציף את כתפו ומתוך אינסטינקט הוא הפנה את ראשו לראות
מה זה.
ידו הייתה רטובה לגמרי מדם שזרם מהסמל שנחרט על כתפו - סמל
שהיה לכל הומונכולוס.
עיניו של אד נפערו בהלם מבוהל.
"זה התשלום על כך שאתה לא צורח" אמר אנבי, עיניו נצצו
באכזריות.
הוא קם והחל משחרר את השרשראות שכבלו את אד בחוזקה לקיר.
אד נפל על הרצפה באנקת כאב ולא זז.
"אני רוצה לשמוע אותך צורח!" אמר אנבי וניצוץ נדלק באותם
עיניים סגולות בעלות אישונים דקים, גורם להן להראות מטורפות.
אנבי התקדם לעברו, רכן מעליו, הוא התקרב אל פניו כמתכוון לנשק
אותו שנית, אך במקום זאת נשך את צווארו של אד עד שהחל לרדת
ממנו דם, אותו הוא ליקק ברעבתנות.
"תצרח כבר!"
אד נאנק, הצרחה כבר הייתה על קצה לשונו.
"תצרח!!!"
הוא נשך את צווארו יותר חזק.
אד לא יכל יותר; הוא צרח, צרח את נשמתו, צרח בצרחה הזאת את כל
הצרחות שהיה צריך לצרוח.
אנבי חייך, לפת בחוזקה את הסכין איתה חרט את הסמל על כתפו של
אד בידו ודקר איתה את בטנו של אד.
אד פלט אנקה, עיניו נפערות.
אנבי סובב את הסכין בחדות בתוך בטנו, אד השמיע אנקה אחרונה,
פרץ דם עולה בגרונו ונשפך מפיו.
הוא מת.





"ניי-סאן? ניי-סאן!" אל הביט סביבו בדאגה, עברה כבר יותר משעה
ואד עדיין לא הופיע.
אל החל ללכת בכיוון אליו פנה אד קודם לכן.
הוא הלך בניסיון לחשוב איך אד היה בוחר את צעדיו.
הוא הביט לכל עבר, מקווה שיראה את אד או משהו שיכוון אותו
אליו.
הוא הצטער כל כך שהדבר שכיוון אותו לאד הוא דם.
הוא ידע שזה הדם שלו... הוא ראה את יד ורגל המתכת שלו בין
הריסות בית שקרס.
הוא עקב אחרי שביל הדם למשך כמה דקות, מקווה שלא קרה מה שחשב
שקרה.
לבסוף הוא הגיע לבית, לא גדול ולא קטן, בית אבן רגיל בהחלט.
"בבקשה תהיה בפנים..!" הוא מלמל ונכנס פנימה.
הוא לא מצא שם כלום בראייה ראשונית. הוא החל לחפש המשך של שביל
הדם בתוך הבית אבל לא מצא דבר מרוב פאניקה.
" ניי-סאן"  אמר בלחץ.
הוא דרך על דלת עץ שהייתה ברצפה ולפני שהספיק לזוז דלת העץ
קרסה תחתיו והוא נפל במדרגות מלאות דם.
"נ-ניי-סאן.." הוא מלמל, מתרומם ומסתכל סביבו. אפילו במקום
חשוך כמו זה הוא יכל לזהות שהחדר היה מלא יותר מידי דם, הרצפה,
הקירות ואף התקרה.
הוא הסתובב בחדר, מחפש אחר הדבר שפחד יותר מכל למצוא.
היה קשה להתרכז במציאת משהו מבלי להחליק מהדם.
צמרמורת עברה באל כשראה גוש שחור על הרצפה שהיה גדול מספיק כדי
שיהיה בן אדם.
הוא לא השמיע קול למקרה שזה יהיה אדם ישן ולא אד והתקדם אל
הדבר.
חששותיו התבררו כנכונות.
אל נפל על ברכיו ליד הגוף הקשה, הרצפה שהתנגשה בגופו המתכתי
השמיע נקישה מוזרה ושורקת.
הגופה הייתה מלאת דם, והשיער שפעם היה זהוב הפך אדום מרוב דם
קרוש שנדבק בו.
עיניו הפקוחות של אד היו ריקות ומתות, ופיו פתוח בצרחה אילמת,
דם נוזל מימנו.
הוא החזיק את גופתו של אד בידיו, הוא בוודאי היה בוכה אלמלא
היה תקוע בגוף הזה.
"ניי-סאן..." הוא לחש ביאוש.
הדבר הבא שאל עשה כבר לא היה בשליטתו.
הוא הניח את גופתו של אד ובלי לחשוב כלל הוציא גיר והחל לצייר
סביבו.
הוא צייר בלי לחשוב, אך הצורות שיצאו תחת ידיו היו ללא רבב.
"אם היית, אם היית בחיים בטח היית מנסה לעצור אותי..." הוא
מלמל והביט על הגופה.
עיניו הריקות של אד בהו באוויר, לרגע היה נדמה לאל שהוא מביט
בו, אך הוא התעשת במהרה.
הוא התנשם עמוקות והניח את ידיו על האדמה עליה צייר.
מערבולת אורות בצבעי כחול-צהוב עלתה מהמקום בו שכבה גופתו של
אד ומילאה את המקום.
ליבו של אל פעם בחוזקה, הוא קיווה שהאורות יישארו כך כשלפתע
צבע האורות השתנה לסגול ואדום.
ידיו של אל כמו נדבקו לרצפה מוצפת הדם, הוא לא הצליח להזיז
אותן.
הוא בהה בפחד במערבולת הצבעים שהחלו לצאת מימנה ידיים שחורות,
הם הזדחלו לעברו ותפסו את גופו.
הכל סביבו הלבין, הוא כבר לא הצליח לראות את אד, או את הדם...
רק הבזקי תמונות.
ואז זה נפסק, הוא נעמד, הצליל המתכתי שהתלווה לתנועות השריון
נעלם, ואת מקומו מילאו פעימות לב מהירות ומתוחות.
אל הביט על ידיו, ידיים אמיתיות, אנושיות.
השער החל להיפתח, ונעלם.
הצינוק החשוך חזר, והגופה המוכתמת עדיין הייתה על הרצפה, אך
עכשיו הכתמים לא היו מדם.
והגוף לא היה עוד ערום, בגדים שחורים וצמודים היו עליו,
מחוברים לגוף, לא ניתנים להסרה.
ועל הכתף התנוסס לו אותו הסמל, הסמל שהיה לכל הומונכולוס.
"מה קורה כאן?" שאל אל.
כאילו הכול היה רק חלום רע הוא חזר אל השער, שנפתח שוב, עיניים
סגולות רבות הביטו בו בחמדנות, ידים שחורות וקטנטנות יצאו
מימנו ואחזו בגופו, אל פער את עיניו וניסה להתנגד אבל זה לא
עזר וגופו קרב לשער.
הוא נבלע ביניהם.





צעדים רכים של רגליים יחפות נשמעו מכיוון דלת העץ המרוסקת,
אנבי הביט על הדלת בתימהון, תוהה לרגע אם הוא בשיגעונו הרס
אותה.
כמובן שמחשבה זו יצאה מדאגותיו כאשר שמע רעש מתכתי מהצינוק
שאליו הובילו המדרגות מאחורי הדלת.
הצליל המתכתי נפסק לאחר שנייה, ואת מקומו תפסו פעימות לב חזקות
ומהירות. ומיד לאחר מכן, שקט.
הוא עטה את דמות הרוכל השחור והמרופט ויתגנב בשקט לעבר המדרגות
ולצינוק.
לקח לו מעט זמן להתרגל לחושך וכשהתרגל אליו הבחין בצללית של
אדם.
אנבי שלף סכין קטנה משרוולו.
"הממזר עדיין לא מת?" הוא מלמל לעצמו והתקרב.
לעיניו נגלה בן רגע שיער זהוב וגלי, בגדים שחורים וצמודים,
דומים לשלו, וסימנים מוזרים בצבע אדום בוהק, אדום דם.
אד, או מי שלא היה, הסתובב. פניו היו ריקות מהבעה.
עיניו הזהובות היו מתות וריקות עוד יותר מפניו, לא היה אפשר
לדעת מה הוא חשב באותו רגע, או האם הוא בכלל חשב.
אנבי התקרב עוד קצת, אבל ככל שהתקרב יותר, כך הצינה והריקנות
מעיניו של ההומונכולוס שנוצר מגופתו של אד הפחידו אותו יותר.
ההומונכולוס חייך לעבר אנבי. חיוך ריק ומזויף.
"שלום, מי אתה?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידו... אם אחד
ועוד אחד זה
שניים, איך באים
ילדים לעולם?


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/06 23:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדר קיני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה