17.12.97
בדרך הבייתה רעדו לי הידיים בטירוף, ידעתי שהפנים של מאבדות
צבע, שהדם כמעט לא זורם ושאני הולכת לאט ובקושי, אבל לא נפלתי,
המשכתי ללכת, בקו ישר, מדוד, העיניים בוהות לנקודה שלא ראיתי
ממש, והידיים שלי רעדו נורא. בבית הכנסת עוד התלבטתי קצת, עם
סכין זה יכאב, חשבתי לוותר על זה, לא רוצה לכאוב, ידעתי שלתלות
את עצמי אני לא מסוגלת. בדרך הבייתה היה ברור לי שהארון מלא
בכדורים שיכולים להרוג. ורציתי למות. כל כך רציתי למות. בת
ארבע עשרה הייתי, במוצאי שבת הזכירה לי אחותי שזהו יום ההולדת
שלי, כמעט שכחתי, הייתי מרוכזת במותי. מוזר, להחליט למות בדיוק
ארבע עשרה שנה אחרי שחיי נתנו לי. זה בכלל מוזר להחליט למות.
ועד היום אני לא יודעת למה. השמש עמדה באמצע השמיים, בוערת
בצהוב חזק, השעה הייתה עשר וחצי בערך, כמה דקות לפני שנסתיימה
תפילת שבת בבית הכנסת. לרגע שכחתי ששבת. אולי הייתי צריכה ללכת
לשאול את הרב: "תגיד מותר להתאבד בשבת?" חבל שישר כשאני מתה
אני אגיע לגיהנום בגלל חילול שבת. אבל שכחתי ששבת. ושיש
גיהנום. הדרך הבייתה קצרה, שבע דקות מבית הכנסת עד הבית, הישוב
הקטן היה שקט, ישוב דתי, משפחות צעירות נחמדות, עם המון ילדים
חמודים בכיפות גדולות, כולם היו בבית הכנסת, שקועים בשלוות
השבת הנעימה. החצאית שלי, פרחים קטנים על רקע שחור התנופפה,
מישהו אחר היה אומר שהדרך נמשכה נצח, אבל לא.
 בדיוק שבע דקות, והבית היה פתוח, כשניגשתי לארון במקלחת צעק
לי אחי מהשירותים משהו. לא שמעתי אותו, למרות שחדר השירותים
היה לידי, הידיים שלי המשיכו לרעוד, פחדתי שתיפול לי הכוס
מהיד, או שאני לא אצליח לפתוח את הארון. אחי אמר עוד משהו הפעם
שמעתי אותו:
-"כבר גמרו להתפלל?"
חמוד, זה היה שי, בן עשרים ושלוש הוא היה אז, קצין בצבא קבע,
מסתגר בשירותים עם עיתון בזמן התפילה.
-"עוד מעט" הקול שלי היה יציב, חלק. לא חיוור ולא רועד.
-"אני הולכת לשירותים השניים."
פתחתי את הארון, זה דווקא היה קל, הקופסא הצהובה הייתה מאחורי
המגבות. בלבנה היו אקמולים, בצהובה היו כדורים עם שמות ארוכים
באנגלית. כדורים שאפשר למות מהם. לקחתי את האקמולים, מארבעים
אקמולים אפשר למות אמרתי לעצמי, גם זה לא בריא, אפילו שניים זה
יותר מדי הייתה אמא שלי אומרת. והכדורים בקופסא הצהובה נראו לי
מרים. שי היה עדיין בשירותים. מהמטבח לקחתי כוס שקופה, והלכתי
לשירותים השניים, שם הייתה גם מראה וכיור נוח, ומקום לשים את
הכוס והכדורים. כשסגרתי את הדלת, שי היה עדיין בשירותים. אני
יודעת היום, שכמה דקות אחר כך הוא יצא. ועד היום הוא לא יודע
מה עשיתי בשירותים בזמן שהוא קרא את הכתבה על השחיתויות של ראש
הממשלה. קראתי פעם בעיתון, שתמיד הכדור הראשון זה קשה, בסרט
שהיה שבוע לפני כן הייתה משהי שהייתה חייבת לבלוע שני כדורים
כתומים דוחים, ובשניהם היה לה קשה. היה לי מאוד קל, הכדור
הראשון, והשני, והשלישי, כולם היו חלקים, וירדו לי בגרון
בקלות. בלעתי את כל הארבעים. בעשרים הראשונים הידיים עוד רעדו
לי, אחר כך אפילו הצבע חזר אליי, בלעתי אותם מול המראה, רואה
איך עור הפנים שלי נרגע, איך הידיים שלי לוחצות על הכוס. המים
היו קרים, ומהחלון הקטן שמעל המראה נשבה רוח נעימה. אני חושבת
שבדברים כאלה משהו צריך לקרות, איזה רעם או סערה שתשתולל בחוץ,
מישהו צריך לצרוח ברקע, אולי שאני אבכה. במקום זה התיישבתי על
מכסה האסלה, נשמתי עמוק וסיימתי לבלוע את הכדור האחרון. נשמתי
עמוק, ספרתי עד חמש. משהו נוראי קרה, אחרי חמש שניות פתחתי את
העיניים שלי, והבנה מפחידה חדרה אליי. הייתי עדיין בחיים.
נושמת בקצב נורמלי, נשימות עמוקות ובריאות. "זה לוקח זמן"
אמרתי לעצמי, "צריך ללכת לישון ואז לא קמים, חוץ מזה זה יהיה
מגעיל שימצאו אותי בשירותים אחר כך." הלכתי למיטה שלי, התכסיתי
בפוך הנעים והגוף שלי התחיל להתמלא בזעה קרה, דביקה, צמרמורות
קטנות עברו מהרגליים לראש ושוב אל הרגליים. לשניה אחת נזכרתי
שלא כתבתי מכתב, אבל הייתה שבת ולא רציתי לחטוא לפני מותי,
הידיים התחילו שוב לרעוד לי.
 עצמתי את העיניים, ידעתי שבשלב הזה אני מאבדת הכרה. אחרי עשר
דקות הם עדיין לא חזרו מבית הכנסת, ושי כבר יצא. עדיין נשמתי.
בארון מאחורי המגבות הייתה הקופסא הצהובה, הוצאתי ממנה כמה
חבילות עם שמות ארוכים באנגלית. את הקופסאות הריקות של
האקמולים הסתרתי  בחדר השירותים מתחת למגבת לבנה. מהחבילות של
הקופסא הצהובה בחרתי המון כדורים, אבל לא רוקנתי אף חבילה
לחלוטין, שלא להשאיר עדויות או משהו כזה. לא ספרתי אותם, אולי
היו שם מאה אולי רק עשרה, אבל רובם היו מרים, כחולים, כתומים,
צהובים נורא. כאילו מישהו הקיא עליהם פעם. חזרתי למיטה, שוב
עצמתי את העיניים, ואז שקעתי, לשניה אחת שקעתי, ידעתי שאני
מתה.או בדרך למות, עוד מעט יעברו כל התמונות של החיים שלי מול
עיניי, עוד מעט יהיה אור לבן חזק, ואז חושך ומסדרון ארוך
ומאזנים ואלוהים. ומישהו ישאל אותי למה. ולא תהייה לי תשובה.
אם רק החיים שלי היו באמת רעים, אם רק אימא שלי הייתה מכה
אותי. אם רק הייתי נכשלת בבית ספר או שלא היו לי חברות. לפחות
מישהו היה אומר שזה בגלל זה, הייתי הולכת  לפסיכולוג או
ליועצת, היו מבטיחים לי שיהיה טוב. ואני היתי יודעת שהם טועים,
זו לא אימא שלי וגם לא הציונים. אבל ככה לפחות הייתה לי תשובה,
הייתי משקרת אבל מוצאת תשובה. אבל שי, וליאת ורוני, כולם היו
בסדר. וההורים שלי והחברים. כל כך רציתי למות.ואף אחד לא יכל
היה לומר שזה הגיל או מצב רוח מסוים, פשוט רציתי נורא. שקעתי
לעוד כמה שניות. היה חושך נוראי. חיכתי לאור הלבן, חכתי
לתמונות של חיי. תמונה אחת הופיע, מטושטשת, תמונה שעד היום אני
שומרת היטב בראשי. ישבתי שם על מכסה האסלה ובלעתי כדורים
צבעוניים, במראה היה נראה כאילו אני בוכה, אבל כשהסתכלתי טוב
הבחנתי שהמראה רטובה.
 הפסקתי לשקוע, התמונה החלה להעלם, עברה כבר חצי שעה, הם
עדיין לא חזרו מבית הכנסת. פתאום נזכרתי שיש בר מיצווה לשכנים,
הם ישארו בבית הכנסת עוד זמן רב. בינתיים אני יכולה למות בשקט.
הרגשתי מגעיל, דביקה מהזעה, מקובעת ונוקשה, בבת אחת קמתי
מהמיטה, לרגע הסתחרר סביבי העולם. זה הסוף לחשתי לעצמי. אבל
כשהתיישבתי על המיטה מנסה לשקוע שוב, ראיתי את התמונה של ליאת
על הקיר מולי, כשהיא לבושה בתחפושת של ליצן.
 בסוף מצאו אותי, ועדיין נשמתי, רק חיוורת יותר, מזיעה
ורועדת. שאלו מה בלעתי, איך אתם יודעים שבלעתי משהו? אני
חיוורת משעמום. הראיתי להם את הקופסא של האקמולים. זה לא נורא,
הסביר להם הרופא. מאיפה הוא הגיע? בשירותים, איפה ששי היה כשרק
נכנסתי הבייתה הם נתנו לי עוד מים. שוב מים? אתם רוצים שאני
אבלע עוד משהו? זה בסדר, אני יכולה לבד. שתיתי את המים והייתי
צריכה להקיא, ולהקיא ולהקיא. לשתות שוב ולהקיא. כדורים לבנים
וצהובים וכחולים. אף אחד לא שאל למה האקמולים כחולים. בסוף
הורדנו את המים והרופא אמר שהכל בסדר. עד היום יש לי כאבי בטן
מזה. עד היום אף אחד לא יודע שבלעתי גם המון כדורים כחולים
וכתומים שאפשר למות מהם. העיקר שאני חייה.
 בהתחלה עוד שאלו אותי למה, אחר כך גם זה נפסק. אימא שלי רצתה
שאני אלך לפסיכולוג, סירבתי. הכל בסדר הצהרתי. אחרי יומיים
שבכיתי נגמר הכל.
 את יום הולדת ארבע עשרה לא חגגו לי, גם לא בלעתי יותר אף
כדור מיותר אחד. אבל עדיין רק דבר אחד אני יודעת בבירור: שנורא
רציתי למות. הם נתנו תירוצים, גם אני. שזה הלחץ, שזה גיל
התבגרות, שסתם, פתאום, תשומת לב. לעולם הם לא יבינו. רציתי
נורא למות. יותר מהכל רציתי יותר שלא להיות. והיו שניות שידעתי
שאני קרובה לזה, ואז היה לי טוב. כי החיים לא היו רעים לי, לא
בכיתי יותר מדי לא סבלתי בכלל. אבל אותה שבת, ביום הולדת ארבע
עשרה שלי רציתי נורא למות.
 ולא מתתי, היום מדי פעם אני מצטערת על זה. היה רק דבר אחד
בחיים שלי שבאמת רציתי. ונכשלתי בו. ענבלי הסבירה לי שגם לחתוך
את הורידים זה לא יעיל. אח שלה במד"א הוא מבין בזה. מאז אותו
יום יש לי סיוט שמלווה אותי ברגעים הקשים והמקסימים ביותר של
חיי. אני צועדת, בקו מקביל אל השמיים. השמיים כחולים כחולים,
ואין שמש, השביל שאני הולכת עליו צר, תלוי באוויר, בקצה יש
תהום, אני יודעת לאן מועדות פני, ושבאיזשהוא שלב אני אפול. אבל
אני ממשיכה, בטוחה בעצמי למרות שאין בכלל לאן להגיע. ואני לא
יכולה להפסיק לשאול את עצמי, למה אני לא עוצרת, ולמה לעזאזל אף
פעם עוד לא הגעתי לקצה. לפעמים אני רוצה כבר לפול, כי לעצור
אני יודעת שאין סיכוי. בפעם הבאה אני אתלה את עצמי, אבל לא
בשבת, לא רוצה להגיע ישר לגיהנום. וגם לא אכתוב כלום, כי אין
מה לומר. ואימא שלי תבכה שלא שמה לב ולא טיפלה בזה קודם. אולי
אני כן אכתוב משהו. "אימא אל תבכי, חוץ מזה את באמת לא אשמה,
ולא אף אחד אחר. אני פשוט נורא רוצה למות."