4.2.97
"אתה לא תזרוק אבנים על אף אחד שמעת?! לא מעניין אותי מה אמרו
בבית ספר, אתה לא תבזבז זמן על זריקת אבנים!!!" מה יכלתי
לומר. הרכנתי את הראש כי ככה אימא סולחת מהר יותר, כשאני כזה
מבויש ואשם, הבטחתי שלא אזרוק כלום והסתגרתי בחדר. מדינה
מחורבנת, זה מה שיש לנו, זכותי לזרוק אבנים על מי שאני רוצה,
בין כה וכה אני אף פעם לא פוגע. חוץ מזה, שכשאני זורק אבנים
אני חוטף צעקות כאילו מה, ודביר זורק גם בקבוקי תבערה, אז מה,
מישהו שם עליו?? רק המשטרה נזכרת מדי פעם לעצור אותו. לילה
שלם הוא נישאר במעצר עד שהוא יוצא מחוסר הוכחות או אין לי מושג
מה. דביר הוא מלך, מנהיג את כולם, בן עשרים וחמש היום. בצבא
הוא היה בסיירת מטכ"ל וכאלה, אז הוא יודע איך להלחם, ומה אני,
בן שלוש עשרה בסך הכל. לפני שבועיים וחצי הייתה לי בר מיצוה.
מדביר בקשתי רובה, במקום זה הוא הביא לי ספר, גם ההורים שלי
הביאו לי ספר. שלם היה היחיד שהביא לי משהו שימושי, אבל אני
חייב לשמור את זה בסוד מההורים. זה ספר על איך להכין פצצות,
שלם הבטיח לי שפעם נכין ביחד ונזרוק על ערבים בכביש. בינתיים
אני תקוע עם חמישה עותקים של "ברוך הגבר", שלושה של הספר על
עמי פופר, ועוד כמה ספרים של רבנים שהוציאו פסקי הלכה על ארץ
ישראל וכאלה. נדפקתי. אני בכלל לא קורא ספרים, את חמישה חומשי
תורה קיבלתי עם עשרת אלפים פירושים שונים וגם את הספר על בריאת
העולם. אפילו דביר לא מספיק גבר כדי להביא לי משהו שימושי.
אימא אומרת שאני דומה לעמי פופר כשהיה צעיר, גם לו היו עיניים
כאלו שחורות ענקיות ושער חום שאני לא מצליח לסרק. היא אומרת
שבגלל שאני כל כך דומה לו אז אני בטח אהיה אמיץ וצדיק כמוהו,
אבל היא מקווה שאני לא ארקב בכלא. אני יותר גבוה מעמיאל
ומיגאל אבל ברכה גולדשטיין עוקפת אותי בראש וקצת, אבא אומר
שהיא ירשה את זה מסבא שלה הצדיק - ברוך. בכלל ברכה מקבלת על זה
המון כבוד כאילו שהיא בעצמה ירתה בכולם. אז זהו אני לא הכי חזק
וצדיק וגיבור בעולם ואני רק בן שלוש עשרה אבל זה לא אומר שאני
לא מסוגל לזרוק אבנים. ואם אימא שלי תמשיך להיות כזו פחדנית
כולם ינדו אותי. עכשיו יומיים אני צריך להיתקע בבית ולא לצאת
עד שאימא תירגע. אני חושב לעצום קצת את העיניים לכמה שעות,
שמחר בבית ספר יהיה לי כוח.
גאולה עושה המון רעש כשהיא נכנסת הביתה, היא טוענת שזכותה כי
חוץ מעזרא היא הכי גדולה. מפגרת!! יורד בחוץ גשם, אני לא שומע
אותו אבל אימא צועקת על הבוץ שגאולה מכניסה לבית. כבר ערב,
גאולה בטח חזרה בדיוק מהפעולה, אין לנו סניף גדול כי באים
ילדים רק מה'מחתרות' - שזה אומר חברון והסביבה, איפה שעוד
נשארו יהודים. גאולה עכשיו בכיתה י"ב ויש לה כבר רשיון לאוטו
ולנשק. היא מדריכה בתנועה, ודביר ושלם רוצים שהיא תתגייס לצבא
שנה הבאה. הם אומרים שהשכל והכוח שלה יביאו המון תועלת והרב
אישר לה. היא עדיין קצת מתלבטת אבל איך שהדברים הולכים כאן, אם
גם דביר וגם שלם רוצים ורב מאשר אז הכל זז בדיוק לפי התכנונים
שלהם.
-"דוד אתה שם??" לא, כאילו איפה אני יכל להיות? שונא כשהיא
סתם צועקת בחדר.
-"כן גאולה, מה יש? "
-"בוא לאכול, ותפסיק לדבר עם קול של נידון למוות."
-"תפסיקי להגיד לי איך לדבר!!"
-" דוד! אל תתחצף לגאולה ובוא מיד לאכול." כשאימא רוצה משהו
זה בדרך כלל קורה, אני בכל אופן לא מעיז להתעלם מהפקודות שלה.
-"אני שונא מרק עגבניות, אימא את יודעת את זה היית חיבת
להכין?" אימא מתעלמת, כמה צפוי אני הרי בכלל לא מעניין אותה,
אפילו שלומי מעניין אותה יותר, והוא הרי רק בן שלוש, תינוק
אידיוט. מתוך עשרה ילדים אני יצאתי הכי דפוק, רחל טוענת שאני
מאומץ, מה היא יודעת, סך הכל בת שבע עשרה.
מתחילות בעיות עם האוכל בזמן האחרון. הממשלה של ישראל מסרבת
לשלוח לנו אוכל. הם הבטיחו לתת לנו דירות בישראל אם רק נצא
מחברון, הממשלה של הערבים רק רוצה שנמות. יצאנו די דפוקים מכל
הבלגנים שהתחילו בתשנ"ז. זה יוצא מזמן - אז דיברו על שנת
אלפיים בתור התחלה של טכנולוגיה והכל, היום מה זה כבר - בשנת
אלפיים ושבע עשרה. אז כשרק חתמו על הסכמים היה להם מה לדבר על
אלפיים, לא נראה לי שהם ידעו איך זה ייגמר. ברכה בדיוק התקשרה,
אמרה שלא נלמד מחר כי נחמיה המורה שוב במעצר, המחליפה בדיוק
ילדה, ושלום נעלם כבר לפני שבועיים. עמיאל אמר ששלום בונה
פצצות בחו"ל ומתרים לנו כסף בשביל המלחמות שלנו כאן.
נשארנו רק עשרים משפחות בערך, ראש הממשלה אומר שאנחנו עושים
בלגן כמו אלפיים משפחות לפחות, ואבא אומר שזה טוב ושעוד נעשה
בלגנים גדולים יותר. כל הזמן עוצרים אותו, גם כי הוא רב וגם כי
הוא לא אוהב ערבים. כשעוצרים אותו אומרים שזה בגלל שזרק
בקבוקים ואבנים, ושהוא הרג פעם ילד ערבי. אבא אמר לי שאת הכל
הם המציאו, ושאת מי שהרג היה חייב, כי זה הגנה עצמית. אני מפחד
שבסוף נפסיד - אנחנו נמות או ניכנע. אי אפשר ככה לחיות במחתרות
כשלאף ממשלה לא אכפת. שועמי הראש ממשלה של הערבים המסריחים
הבטיח להרוג את כולנו בהזדמנות, ברוך ה' שום הזדמנות עוד לא
הייתה לו.
גלי שוב בוכה, היא בת שש-עשרה ובוכה יותר משלומי. אימא מרגיע
אותה, עצרו את אבא שוב, הפעם הם אומרים שזה חמור. כבר עשר
בלילה, אפילו שאין מחר לימודים אני הולך לישון, כמו שהתרגלתי
נצטרך להוציא אותו מהמעצר, לפעמים צריך בשביל זה המון כוח. זה
קצת מבהיל אותי, כי אימא אמרה שהפעם זה באמת חמור, ברדיו אני
מעביר לגל"צ רק שם מספרים מה קרה ממש. ערוץ שבע לפעמים מנסה
להרגיע ומשקר. השדרן מספר שאחד המחתרתיים ירה בערבים והרג
שלושה מבוגרים, ילד קטן ותינוקת. הזהות של המחתרתי חסויה כך
הוא אומר, אבל מקורות מהימנים מסרו שזה אותו רב שכבר הרג ילד
אחד ערבי. אני אצטרך לשאול מחר את אימא מה זה מהימן. מה שכן זה
בטח אבא, והם מפגרים שהם צריכים מיהימניים כדי להיות בטוחים,
אפילו דביר לא מספיק גיבור כדי לעשות את זה, הוא טוב בלדבר
ולארגן, אבל רק אבא והחברים הטובים שלו ממש עושים. בערוץ שבע
אומרים שרב אחד צדיק חשוד בירי תוך כדי הגנה עצמית. אני משתגע
מאיך שהם מבלבלים את כולם, אבל לערוץ שבע אין אפשרות לומר משהו
אחר כי גם אבא וגם שלם הם מהאחראים שם. בגל"צ שוב מדברים על
זה, ואיש אחד, שאומרים שהוא עורך דין, אומר שעכשיו אבא שלי
יהיה בכלא למאסר עולם, וזה לא יהיה כמו עם יגאל שיצא אחר כך
לחופש. מפגר, הוא לא יצא לחופש, עזרנו לו לברוח, ככה עזרא אומר
בכל אופן. מאסר עולם?! רגע מה, אז אני לא אראה את אבא אף פעם?
בחיי שאני מתחיל להשתגע מאיך שהישראלים בתל אביב מתנהגים. אתם
לא יכולים לשים אותו במאסר עולם, זה אבא שלי. חבר כנסת אחד
ברדיו אומר שהמחתרתי הזה הוא רוצח. רוצח?? רוצח? יא דפוק! הוא
לא רוצח, הוא מגן על עצמו. אם אתם לא הייתם חותמים על הסכמים
לפני עשרים שנים היום הייתי יכל לישון בשקט. אני שונא שאני
צריך לפחד ולהיבהל בגלל השטויות שלהם. מחר אני אלך לדבר עם שלם
שילמד אותי איך להכין פצצה ואני אפוצץ עוד כמה ערבים. שיידעו
שלאבא שלי לא קוראים רוצח.
אימא מתעקשת שאם אני לא אירגע היא לא תרשה לי לצאת החוצה,
אבל אני רגוע לגמרי. כלומר, איך בדיוק היא רוצה שאני אירגע אם
אבא בכלא, ושלם ודביר נעלמו. גאולה עברה הבוקר את הגבול אל תל
אביב. היא הלכה להלחם בהם בשכל, ככה אימא אומרת. בשכל? למה אני
טיפש? שיפסיקו להתייחס אלי כמו אל ילד קטן, הם יודעים שאני לא.
אני מבטיח לאימא להיות ילד טוב.
-"לא, אני לא רוצה שתהיה ילד טוב, אני רוצה שתשתוק ושתשמור
מרחק מדביר ושלם, אל תחפש אותם בכלל, תפסיק להתנהג כמו תינוק."
אני לא מתאפק, ברור שעדיף לי להיות מבויש ואשם, כמו כשאימא
צורחת עליי שאני לא אזרוק אבנים למרות שאני לא פוגע.
-"אם אתם לא תתייחסו אלי כמו אל תינוק אני לא אתנהג כמו תינוק,
אימא אני יודע מה קרה ואני רוצה לעזור לאבא, לא רוצה שהוא ימות
בכלא כמו עמי..." אימא מחבקת אותי. למה כל פעם אני מתחיל
לבכות כשאני מתרגש, אני נהיה יותר גרוע מגלי. אימא מנגבת לי
את הדמעות ומבטיחה שאבא לא ימות. היא מחליטה להסביר לי דברים
שאני כבר יודע אבל נהנה לשמוע שוב: "דוד, אתה יודע שלפני עשרים
שנה, כשרק עשו "שלום" עם האויבים הרוצחים, אז קראו למי שגר כאן
'מתנחל'. מי שגר כאן לא היה מחתרתי, כי הם לא חיו בפחד כזה גם
מהיהודים וגם מהערבים, בסוף כל הערבים ניצחו ועשו לעצמם ממשלה
פה, ובמזרח ירושלים, אני זוכרת - הייתי אז צעירה. כל האזור היה
שלהם די מהר, הם משתלטים לנו על כל ישראל, עזה, יריחו, שכם,
בית אל. בכל מקום אפשרי, איפה שפעם קראו ליהודים מתנחלים. מכל
הצדדים של ירושלים הם עשו ממשלה, אתה יודע דוד שהם מכתרים
אותנו. גוש עציון, כן - ג'יש, זה היה פעם רק שלנו, וככה גם כל
האזור שתקוע שם. פעם היה לערבים ראש ממשלה אחר, קראו לו עראפת.
הוא היה חכם יחסית לערבי, היום יש את שועמי שפועל רק בידיים.
אבל דוד אל תדאג, גם עמי לא מת סתם, ואת אבא אף אחד לא יהרוג
כי אז כל המחתרתיים שבכל הארץ ילחמו בערבים ובמי שרק אפשר. אבא
הוא הרי מנהיג, כולם אוהבים אותו ומעריכים אותו מאוד. בוא דוד,
תירגע, תשתה משהו ונלך לבקר את אבא".
לא נותנים לנו לעבור את הגבול, בגלל אבא או משהו כזה. אנחנו
חודרים. כל היום אני מקשיב לגל"צ. בסוף היום, אחרי שכולם כבר
יודעים שהרב שמואל לוי הוא זה שהרג את הערבים, אני נזכר
ששכחתי לשאול את אימא מה זה מיהימן, או איך שלא אומרים את
זה. שר בכנסת אומר שאבא שלי ייענש חמורות, ושהממשלה תתחיל
להלחם במחתרות. אני בועט ברדיו, הוא נכבה. עוד יום עובר עליי
בלי שעשיתי כלום, איזה בזבוז של זמן. אני חושב שכבר חצות,
אימא לוחשת כל מני דברים במטבח, דביר צועק שהיא טועה, והיא
אומרת לו לשתוק שלא יעיר אותנו. שלם לוחש משהו לא ברור, עכשיו
אני שומע גם את הקול של עזרא וגאולה, גם שלום ונחמיה שם. אני
רוצה לשאול את שלום אם באמת בנה פצצות בחו"ל אבל אימא תשלח
אותי חזרה למיטה ותעשה לי בושות לפני נחמיה המורה שלי אז אני
מעדיף להתקרב קצת ולנסות לשמוע על מה הם מדברים. אחרי חצי שעה
אני חוזר למיטה כי בין כה לא שמעתי כל כך טוב. אני חושב ששלום
דיבר על מבצע גדול שצריך לעשות, אמר שצריך לפתוח במלחמה. נראה
לי ששלם ודביר מארגנים כמו תמיד, והפעם גם גאולה תעזור במבצע.
אני רוצה לעזור, אבל לא יתנו לי כי אני קטן מדי. אני תמיד נדפק
ולא עושה כלום, אפילו אברהם שהוא בן ארבע עשרה בסך הכל עוזר
יותר ממני, כל כך מעצבן.
רק שש בבוקר, מאוד מוקדם, אימא מעירה אותי ושולחת אותי למטבח
לאכול ארוחת בוקר. ממש מוקדם, מעניין מה קרה. "אימא, מאוד
מוקדם, קרה משהו??" אימא שותקת, כן אני בטוח שמשהו קרה, אבל
אני לא תינוק, לא אבכה שוב, אני אעזור, ואם קרה משהו לאבא אז
מצדי אני אפוצץ גם את הכנסת. אימא אומרת שאירגע ומתיישבת
מולי, עכשיו שוב תרצה לי על זה שאין מה לדאוג ושאסור לי להיות
פזיז. אבל לא, במקום זה היא בולעת את הרוק שלה, ומדברת לאט
ובלחש.
"דוד, הרגו את אבא, אנשים יהודים בכלא של היהודים הרגו את
אבא. צריך להיות חזקים דוד, יכלנו להיכנע ולברוח, אבל בחרנו
להלחם. דוד, אנחנו נילחם ועליך להיות בוגר. כי הפעם גם אתה
תעזור, כולנו נעזור, לא נכנע, זה יהיה לשם שמים ולזכר אבא ה'
יקום דמו, לזכר אבא ולזכר עמי פופר, וברוך הצדיק, דוד עליך
להיות סבלן ובוגר. זה לא משחק." אימא דיברה בלחש אבל בפחד, גם
עכשיו היא לא בכתה אני חושב שלא תבכה אף פעם, היא מאוד גיבורה.
אבל אבא, איך היא לא בוכה? "אימא ,אימא" אני שוכח את כל
המלחמה והבגרות שפתאום אני צריך לקבל. "אימא מה עם אבא? הם
הרגו אותו, אימא אני לא רוצה להיות יתום, את יודעת איזה מסכן
הילד של עמי, אימא איפה אבא, אני רוצה את אבא, לא אכפת לי
מכלום, לא כיף להיות יתום, אני לא רוצה להלחם אני רוצה את אבא,
אי מ א אני רוצה את אבא, מי הרג אותו? שגאולה ועזרא ודביר
יהרגו את כולם, לא רוצה להיות בוגר, איפה אבא. אימא, הוא מת?
בטוח? אני רוצה אותו..." אימא שוב חיבקה אותי. רק הבוקר נדרתי
שאפסיק לבכות כל כך מהר, אבל איפה אבא, מה נעשה עכשיו? אני
מפחד, וכבר רוצה להיכנע. כשזה מגיע אליי הביתה, כשזה אבא שלי,
כבר לא רוצה להלחם, כבר לא מתגאה בזה שאני מחתרתי. הייתי רוצה
להחזיר הכל אחורה, לחיות נורמלי בתל אביב ושיהיה לי אבא ואימא
ואחים, ושאני לא אזרוק כל הזמן אבנים. זה כיף, וזה גם מה שצריך
לעשות, להראות להם, להלחם בהם, ואימא תמיד אמרה שזה מתחיל
מהחינוך ומההתנהגות של הילדים. אבל אני לא רוצה להלחם כבר, אבא
כועס כשאני נכנע ומפחד. אבל אבא לא יידע כלום, יקברו אותו כמו
כלב ויגידו שהוא רוצח, יהיה אסור לנו להתקרב, וערבים ושמאלנים
יהרסו את הקבר. כולם פתאום נהיים אנטישמים, כולם נגדנו, ככה אי
אפשר לחיות, ככה אי אפשר להלחם. אימא שולחת אותי לחדר, אומרת
שאני צעיר מדי וחלש מכדי להתגבר, אומרת שעליי לחשוב על דברים
ולהירגע. תמיד להירגע, תמיד להיות צלול וסבלני, לא לצעוק ולא
לבכות, להתאפק, להלחם. אני באמת חושב שעדיף שאלך לישון. במיטה
רודף אותי סיוט: אני יושב וכותב שיעורי בית ואבא בא אלי ואומר
לי שלום, יש לו דם על הראש ועל הבגדים שלו ובקושי מבינים מה
הוא אומר, בהתחלה אני נבהל ורוצה לברוח אבל לא מצליח. ואז אבא
מתיישב לידי ואומר לי שהרגו אותו, ששונאים אותנו כי אנחנו
יהודים, אני מקשיב לו ולא אומר כלום, הוא מספר לי כמה שזה לא
הוגן ושאם נתחיל במלחמה ה' יעזור לנו וגם ננצח. הוא אומר שכולם
בחוץ נלחמים לזכרו חוץ ממני. ואז המחברת והעיפרון נופלים לי
ואני מסתכל לכביש, כולם שם, כל האחים שלי, ואימא מחזיקה ביד
שלה את שלומי. דביר שם ושלום, ונחמיה ושלם ועמיאל ויגאל ועוד
אנשים שאני לא מכיר, וכל המחתרתיים שגרים באזור, והם כולם
רודפים אחרי מישהו ולכולם יש אבנים ובקבוקי תבערה ומקלות
ורובים בידיים ואז הם פתאום רואים אותי, ועמיאל צועק : "הנה
הבוגד, הנה הילד שמפחד להלחם לזכר אבא שלו." וכולם רצים
לכיווני ואני רוצה לברוח, אבל אבא מחזיק אותי ואומר לי: "גם לי
כאב למות, שא את הכאב בגאווה. היה אמיץ דוד, עליך להלחם
בעצמך." ואני לא יכל לברוח, ודביר עומד ממש קרוב אליי ומחזיק
רובה ביד, ואז אני מתעורר.
הבית עוד אפל, השמש כרגע זרחה, אני קם לפני כולם, נוטל ידיים
ומתפלל. אני מבקש, מתחנן לאלוקים שייתן לי כוח ואומץ, החלום
שחלמתי בלילה מאוד מפחיד אותי. אני יודע שאבא ואימא ועמיאל
צודקים, אני חייב להלחם, בשביל אבא אם לא בשבילי. אני חייב
להישאר חזק לא לברוח, לא להיכנע ולא להתייאש. אני מסדר קצת את
הבית ומכין שתייה וסנדוויצ'ים לכולם, אימא קמה ואומרת שהיא
רואה שאני מתחיל להבין את האחריות שיש לי עכשיו, אני עושה לה
"כן" עם הראש. היא מבטיחה שהיום כשכולם יבואו לבית שלנו לדבר
אז אני אצטרף אליהם. אני מרוצה, סוף סוף אכנס גם בסוד העניינים
של כולם במחתרת. כל היום אנשים נכנסים ויוצאים מהבית, אני מכין
להם לשתות קפה תורכי של ערבים וטוסטים לאכול. גלי אומרת שהבית
שלנו הפך למטה מבצעים, אני רוצה לשאול אותה מה זה וניזכר שגם
רציתי לשאול את אימא מה זה מיהיימן, אבל אני לא זוכר מתי שמעתי
את המילה, אני מעדיף שלא להפריע לאימא עכשיו. אנחנו גם יושבים
שבעה וגם מתכננים מבצע. אני לא יודע איזה. הרב אמר שמותר לנו
לעשות כל מני דברים שבדרך כלל אסור לאבלים, כמו להכין לאחרים
לאכול, בגלל המצב. לי לא אכפת, בצהריים יבואו כולם ויעשו
ישיבה. אני גם אשב - אהיה בשקט, אולי ירשו לי להתאמן על נשק.
בינתיים אני לא עושה שום דבר מיוחד, אימא מראה לכולם תמונות של
אבא עוד מאז שהיה ילד קטן. הם אומרים שזה ממש עצוב ושהמקום
ינחם אותנו. גאולה הסבירה לי שהמקום זה אלוקים, זו ברכה
שאומרים כדי שלא נהיה עצובים. גאולה הזו לפעמים חושבת שאני ממש
תינוק אידיוט.
כבר שתיים וחצי, שלום עוד לא הגיע. אבא של עמיאל אומר שהוא
שוב נעלם, אבל בדיוק כשאליקים אומר שצריך כבר להתחיל שלום
נכנס. הוא לוחש לדביר שהצליח להשיג, מעניין את מה. אני יושב
בשקט על כיסא נמוך, יגאל יושב לידי, עושה פרצוף מאוד רציני.
יואל שהוא בין הראשים של המחתרת מתחיל לדבר, הוא אומר שהמבצע
הזה יהיה הכי גדול והכי חשוב. הקול שלו כזה איטי ומפחיד כמו של
השדרנים ברדיו: "עמיר וגולדשטיין לא היו מספיק חזקים, עלינו
להלחם, להראות נוכחות ולהעיר את העולם כולו, מי שמסרב להלחם,
מי שמפחד ורוצה להיכנע, ננהג בדיוק כמו שכתוב בתורה: מי שנשא
אישה, מי שעוד לא חנך את ביתו מי שמפחד שיקום וילך. תוכלו
לעזור מהצד אם תירצו, כל מי שחשוב לו להלחם, כל מי שזכרו של
הרב שמואל לוי חשוב לו ייתן את ידו, וגם צעירים," יואל משתתק
לרגע ונועץ בי וביגאל מבט, הוא מסתובב לכיוון של עמיאל, ברכה,
יוסף, יהושע, נועם ועוד ילדים שאני לא מכיר את השם שלהם. יואל
ממשיך: "כל אחד שמספיק גדול לקחת אחריות על עצמו יילחם,
הצעירים יותר ישבו במטה יהיו קשרים, ויעזרו למבוגרים. מי
שמספיק גדול וחזק לשאת נשק יישא נשק, יש לנו כוח ואמצעים,
אנחנו נזעזע את אמות הסיפים של ארץ ישראל והעולם בכלל." אני
חייב לשאול את גלי מה זה מטה, כי זו כנראה מילה חשובה, ואין לי
מושג מה זה אמות סיפים. אבל זו הפעם הראשונה שלא קוראים לי ילד
אלא צעיר, אני מסמיק מעט ומזדקף, אני ויגאל מתחרים בלעשות
פרצוף רציני, יגאל מנצח.
עכשיו יענקל מדבר, אני לא אוהב להקשיב לו כי הוא משתמש
במילים שהם בכלל לא בעברית ויש לו מבטא אמריקאי שמאוד מבלבל
אותי. במקום להקשיב לו אני נזכר בספר שקראתי על התקופה שלפני
קום המדינה, גם אז היו ילדים בני ארבע עשרה ופחות שנלחמו, גם
אז הם היו קשרים וחילקו כרוזים, אני יודע מה זה - קשר זה מי
שמעביר הודעות בין המארגנים והאנשים שמבצעים, והכרוזים היו
הודעות גדולות כדי שכולם ידעו מה קורה. אני מרגיש עקצוץ קטן של
גאווה בקצות האצבעות, כשאני אהיה אבא אספר לילדים שלי שהייתי
קשר, או מחלק כרוזים, ואולי אפילו אספר להם שהיה לי נשק, אני
אספר להם שנלחמתי בשביל אבא שלי ושאני הייתי בין האנשים שניצחו
את העולם. אני כזה ילד פחדן, אני שוב מתחיל לחשוש, מה יהיה אם
לא ננצח ומה יהיה אם יהרגו אותי כמו שהרגו את אבא. אבל אז אני
שומע את דביר ושלום כשהם מסבירים לכולם על רובה 16M. אז אני
מתעורר ורואה איך שדביר מראה לכולם את הרובה ויש לו גם רימונים
ולבנות חבלה אני חושב, וכל מני כלי נשק שאני לא מכיר. שלום
מחייך בגאווה כי הוא זה שהביא את הכול. אחרי שדביר מסביר הכל
על איך שנלחמים עם זה שלם קם, הוא רוצה להודיע לנו על חלוקת
עבודה.
אימא שלי מפסיקה אותו באמצע המשפט, כולם מסתכלים עליה כשהיא
נעמדת במרכז החדר ומתחילה לדבר.
"אנחנו צריכים לזכור איפה אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. עלינו
לכבד את זכרו של שמואל, זהו לא משחק אלו הם החיים. הרובה הזה,"
היא מרימה את הרובה שלידה, מוציאה ממנו את המחסנית ומכוונת
אותו לתיקרה. "הרובה הזה הורג אנשים, ושום ילד בן ארבע עשרה לא
ייקח כזה דבר בידיים שלו. עלינו להיות סבלניים ולהירגע, להבין
את המצב לעומק. זהו לא משחק אלו חיי אדם, אני חושבת שהילדים
צריכים לצאת, כולם, גם הגדולים יותר, כל מי שבן פחות משמונה
עשרה יעזור לנו בלי שום כלי נשק ביד." היה שקט, אפילו אני יודע
שהיא צודקת, אנחנו קטנים מדי בשביל להחזיק רובה ולירות בו.
יואל אומר שכל מי שבן פחות משמונה עשרה ייצא אחריו, אנחנו
מתיישבים במרפסת במעגל, ויואל מסביר לנו מה הולך להיות עכשיו,
הוא לא מזכיר את דבריה של אימא. אני חושב שלא כל כך נעים לו,
כי הוא יודע שהיא צודקת ושהוא קצת הגזים: "אנחנו לא הולכים
לפרק את העולם וגם לא לזרוק פצצת אטום נוספת. אתם תשבו בבתים
שלכם ותדאגו שיהיה כאן שקט. אם נזדקק לכך נישלח אתכם לכל מני
מקומות לקשר, אנחנו נצא להפגין ואתם תארגנו אנשים שיבואו
ושלטים. אל תחשבו שאתם לא עושים כלום, לכל אחד יש את החלק שלו,
ועליכם לשתף פעולה". אין לי כוח להקשיב או להתווכח, מה גם
שיואל צודק, אני מבטיח לעשות כל מה שאני יכל אבל כועס, כי יואל
בכלל לא מסביר לנו מה הם יעשו, מה הם מתכננים לעשות, נגד מי הם
נלחמים. יואל אומר, שאנחנו עוד נשמע על מה שהם יעשו, שעוד
ידברו על זה ובינתיים צריך לחכות. הראש כואב לי ואני מחליט
לשתות משהו וללכת לישון, הפעם שום סיוט לא רודף אותי, בסוף הכל
יהיה טוב.
הימים עוברים לאט וכלום לא קורה, כבר שבועיים וחצי מאז
שהייתה ישיבה בבית והחליטו מלא החלטות. אימא אומרת שהם עושים
דברים שאני לא יודע עליהם ושצריך לפעול לאט ובדייקנות. לפני
יומיים הפגנו מול הכנסת שיפסיקו לעשות שלום עם רוצחים היו שם
חמשת אלפים אנשים לפחות. בגל"צ אומרים שהיו אלפיים ובערוץ שבע
אומרים עשרת אלפים. אף אחד לא יודע בדיוק, אבל ההפגנה לא עזרה
בכלום. המון שרים ואנשים בממשלה אומרים שאבא שלי רוצח, שצריך
להלחם באנשים כמוהו ולנקוט צעדים נגדו. זה אומר, כמו שעזרא
הסביר לי שהמון אנשים בישראל כועסים על אבא שירה בערבים, גם
ערבים וגם יהודים חושבים שכל מי שחי במחתרות חייב לעבור למקום
אחר ,אני כבר מבולבל לגמרי.
יש המון משטרות בחוץ והמון רעש, אני מדליק את הרדיו. בגל"צ
מספרים שמחתרתיים ירו בערבים מכל האזור. אומרים ששמו פצצות
באוטובוסים, וכבר יש מאה חמישים ערבים שנהרגו ועוד המון נפצעו.
בקושי אני מתעורר, אימא במטבח קוראת תהילים אני מפסיק אותה
ובחיוך עקום שואל אם אנחנו מנצחים. היא לא מחייכת בכלל ועונה
לי שבמלחמה אין מנצחים, יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. היא
שולחת אותי לחדר, להתארגן, להתלבש, להתפלל, לשתות משהו ואז
שנדבר. אני חושב שאנחנו מפסידים יותר.
כבר מאוחר, סיימתי להתארגן ולהתפלל. כולם בבית ערים, גאולה,
עזרא גלי ואברהם לא בבית. אימא מלמלה משהו על מעצר כששאלתי
איפה הם, אני לא שואל יותר כלום. דביר מתקשר אלינו לחוץ הוא
מדבר עם אימא, אני מקשיב. היא בכלל לא שמה לב, היא כל כך
לחוצה. דביר אומר לה שיש בלגן, שאנחנו בצרה, הוא אומר שיעצרו
את כולם, עלינו לצאת מהבית. שנארוז הכל ונלך לגבול. אימא שואלת
אם אנחנו בורחים, דביר אומר שכן, לבינתיים בכל אופן. אימא
מנתקת את הטלפון. אני עוזר לה לארוז, לא שואל כלום ובכלל לא
יודע מה נעשה עכשיו, אני מפחד נורא.
ערבים מסתובבים בכל מקום, גם במחתרות, מחוץ לבית שלנו.
ברדיו מספרים שגם בתל אביב יש ערבים שהורגים יהודים. שועמי
מודיע שפרצה מלחמה. אימא מכבה את הרדיו וכותבת מכתב ארוך,
מכניסה אותו למעטפה, קוראת לכל הילדים ואומרת שעכשיו אנחנו
יוצאים לטייל קצת. היא מנסה כאילו לחייך. אני מאוד בוגר, מציע
לה עזרה, היא אומרת שעכשיו רק ה' יעזור. היא לוקחת מארון בחדר
שלה שני אקדחים, טוענת אותם ושמה בכיסים של החצאית שלה. אחר כך
היא כאילו מתחרטת שמה אקדח אחד על השולחן, מסתובבת אלי,
ומצביעה על האקדח: "יודע איך להשתמש בזה?" אני עושה כן עם הראש
ואימא מגישה לי את האקדח, אני בכלל לא מרגיש גיבור, אני מרגיש
מסכן ופחדן. אנחנו צועדים מהר, מחוץ לבית יש שקט מאיים. הולכים
לכיוון הגבול, פתאום אני שומע צעדים, מישהו הולך מאחורינו. אני
מסתובב ורואה יד עם אקדח טעון, איך אני יודע שהוא טעון? אני לא
יודע. אני רואה את אבא, מכוסה דם מנופף לנו לשלום. אני מסתובב
אחורה ויורה, מישהו צורח ונופל. אימא מושכת אותי קדימה, אני
נבהל נורא וממשיך ללכת, אין לי מושג מה קרה ומה הולך לקרות,
אני נופל ונירדם או משהו דומה.
זה לא בית חולים אבל זה גם לא הבית, אנחנו ליד הגבול ועזרא
מטפל בי, רדיו קרוב מדבר בקול צרוד ורם, הקריין מספר על ילד בן
שלוש עשרה שירה בילד אחר. אני עוצם את העיניים שוב, עזרא ממשיך
ללטף אותי. אבא מושיט לי יד מלאה בדם ולוחש לי, "דוד, לעולם לא
ננצח, דוד, ילדים בני שלוש עשרה צריכים ללמוד תורה ולא להרוג
ערבים." אבא מנסה לעזור לי לקום ולא מצליח, אני כל כך רוצה
לחיות בתל אביב. אימא בוכה, אבא בורח, מנופף לי לשלום. עזרא
ממשיך ללטף אותי. |
