פעם, בכיתה א', המורה כתבה מטלה על הלוח. מטלה מורכבת כנראה,
כי הכתב הגדול שלה מילא את כל כולו בסימנים אקזוטיים, שאמנם
ידעתי לזהות לחוד, אך פשר הצירופים שלהם היה בעיניי תעלומה.
הייתי חודשיים בארץ, וזיהוי מילים עבריות שלמות היה עדיין בגדר
אופציה. הכתה נראתה לי משונה ומאיימת בפתיחותה. הילדים האחרים
נראו לי כמו יצורים רועשים וצחקניים והמורה סמכותית ומנוכרת.
הצחוקים המשותפים שלהם רק הגבירו את אי-הנוחות שלי.
לא הוצאתי הגה, רק בהיתי, דרוך לקלוט שינויים בנימה ועוצמת
דיבור ותמיד עם תחושה קלה של תלישות.
המורה הניחה אז את הגיר, ולפי הרגיעה היחסית ברעש הבנתי שצריך
להתחיל לעבוד. לכתוב משהו.
אחרי כמה זמן, האסימון נפל, מלווה בהקלה אדירה: צריך להעתיק את
מה שעל הלוח, כמובן! תמוה קצת, חשבתי, אבל אני לא אהיה זה
שיערער (ובטח שלא בעברית...).
דקות ארוכות ישבתי וציירתי את המילים מהלוח בחריצות. כשסיימתי
רצתי ונעמדתי בתור כדי להראות למורה. כשהגיע תורי הגשתי את
השאלה המועתקת בגאווה.
המבט התמה שנעצה בי בתמורה למאמציי הרגיש כמו סטירה קרה ונמשך
מה שנדמה היה כשעות רבות.
כשסוף סוף ניתקה את מבטה ממני, היא שרבטה "V" ענק וממאן על פני
הדף כולו.
מה הייתה אותה מטלה אני לעולם לא אדע.