להניה קשה להסביר מדוע, אך באותו יום הרגישה שמחה, או לפחות כך
הגדירה לעצמה את ההרגשה. הרבה סיבות טובות לא היו לה באותו
היום וגם לא בימים שחלפו לפניו. ואולי, כך ניסתה לפרש, אולי
משום שרות הבטיחה לבא ולקחת אותה בצהריים, וכבר עבר זמן רב מאז
יצאה מתוך כתלי בית האבות, ביתה החדש בשנתים האחרונות.
כשמיכל ורות סיפרו לה על המעון החדש, נזכרה במילים שלה לפני
שנים רבות ששלחה אותן לקייטנה בקייץ שתמיד היתה מאכזבת ולא
לרוחן.
"...אתן עוד תראו, תאהבו להיות שם, המדריכים נחמדים וגם האוכל
טעים..." ועכשיו הן בתורן "תראי אמא שיהיה לך טוב, תכירי אנשים
חדשים האוכל טעים וגם המטפלים..."
מעטים הפעמים שבאים לבקר אותה או להוציא אותה להתאוורר וכל
ביקור משמח אותה.
אז היא דואגת לספר למעט הידידים שיש לה במעון שידעו, ואולי גם
יקנאו, שגם לה מבקרים והמשפחה שלה או לפחות חלק ממנה לא שוכחים
אותה.
כבר סוף הקיץ. מזה עונות רבות שמחה כשהוא נגמר, מזמן קשה לה
לשאת את החום הכבד שעוזר גם הוא ומאיץ את תחלואי הזיקנה שלה
שהולכים ומתגברים ממילא.
כבר הזיזו את מחוגי השעון, הקיץ כמעט חלף אם כי מדי פעם מבצבץ
פה ושם בין הימים, והחזאי אומר שזה מסימני העונה.
פתאום קצת חבל לה שנגמר מהר. אולי מהר מדי היא חושבת, ככל
שמסתיימות עוד עונות היא מרגישה קרובה יותר לעד-"מאה ועשרים
שלה". כמו שאומרים.
זוכרת שאהבה את הקיץ, בעיקר בגלל הים, נהגה ללכת עם הבנות וגם
אחר כך בשעות הבוקר, עד שיום אחד הביטה בעצמה במראה ואז החליטה
שזה כבר לא בשבילה.
הגוף כבר לא נראה טוב הכל כבר רועד. נראית, כך חשבה, כמו אחת
המדוזות הממלאות את הים בתחילת חודש יולי.
גם חברים ללכת איתם לים כבר לא היו ואחר כך גם מישה בעלה, שכבר
לא איתה.
אתמול הטלפון מרות, שסיפרה לה ששלמה שהניה קראה לו שלמק , שם
החיבה שלו עוד מנעוריו, חבר טוב, בן עיר שלה, נפטר. הבת שלו
התקשרה דיברה בבכי ובקשה מרות שתודיע את החדשות להניה  כי קשה
היה לה לבת  לספר להניה.

הפעם האחרונה שפגשה הניה את שלמק היה בקיץ שעבר, הוא הגיע ליום
הולדתה השמונים. יום הולדת שארגנו הבנות שלה. יום הולדת מיוחד
אמרו כולם, החברים, המשפחה. אפילו סרט וידאו הראו בו. רות
בקולה הנעים והמתנגן על פס הקול ברקע סיפרה את סיפור חייה של
אמא, על המסך רצו לאיטם הצילומים הישנים שחלקם ישנים פחות
שמיכל  ורות ליקטו מהאלבומים הישנים וממעטפות בקרטונים בהם
היתה הניה שומרת חלק גדול מהתמונות. כולם יכלו לראות יחד איתה
איך נראתה כשהיתה צעירה ואת מישה שהרבה תמונות ביחד לא היו להם
כי אהב לצלם ולא כל כך להצטלם. את הבנות, הנכדים והבית הישן.
מדי פעם היתה הפסקה וקולה של רוחמה נדם ואז נשמעו שירים
ומנגינות ברקע התמונות, מוסיקה אותה שיבצה מיכל בסרט ושנראתה
לה מתאימה לסיפור העלילה.
שלמק בירך אותה וסיפר עליה ועל מישה, ולמרות שכל כך רצתה
לבכות, ישבה כל הזמן זקופה בשמלה החדשה שיחד עם רות בחרו
לאירוע.  היא הביטה בשרה אשתו של שלמק שישבה מחייכת ומאושרת
וחשבה, היא כל כך אהבה אותו. הניה תמיד אמרה, הם זוג משמיים.
כשחלה שלמק,  גם סיפרו ולא זכרה מי איך שרה ישבה לצידו יומם
ולילה ולא נתנה שאיש יחליף אותה. ישבה ליד מיטתו בבית החולים
אחרי שעבר ניתוח מעקפים שממנו לא התעורר. בכל הימים הקשים
דיברה איתו והוא כבר לא איתה, האמינה שרק כך, אם תתמיד ותדבר
איתו, רק כך תעיר אותו.

"למה בכלל סיפרת לאמא שלך?"  אמר לה שי  " אפשר היה לחכות יום
ואחר כך לספר, מה בוער?" הוא צודק, חשבה, עכשיו היא צריכה לקחת
את אמא להלוויה, בחום
הנורא ומה שהטריד אותה יותר שאולי תפספס את הפגישה עם מייקל.
זמן קצר לפני הטלפון שסיפר על מותו של שלמק, היתה לה שיחה
נוספת. היא הרימה את השפופרת והיה שקט ארוך, חיכתה ואחר כך
שמעה ומיד זיהתה את הקול.
"היי. זה אני. את לבד, אני יכול לדבר?". היא היתה לבד,  שי כבר
מזמן בעבודה תמר הבת הקטנה עדיין אצל אחותה הבכורה מחוץ לעיר
ונועם בצבא.
לא זכרה כמה זמן עבר מאז הפגישה האחרונה איתו.
המאהב הנצחי שלה. כך קראה לו ולעצמה קראה אהובתו, כמו אהובת
הקצין הצרפתי.
קנתה לו את הספר במקור, ואחר כך התברר לה שבכלל לא קרא אותו.
נתנה לו אותו כמתנת פרידה חשבה שכבר לא תראה אותו יותר. סיפר
לה שהוא
מתחתן, והיא עשתה לו מסיבת פרידה פרטית משלה, שחקה אותה גדולה
ולא בכתה
רק אמרה לו שיופי לה בשבילו שעשה את זה. הוא טעה רק  בשנתיים
כי הכריז
יום אחד ואמר, תראי שעד גיל שלושים ושש אני אתחתן שוב פעם וזאת
אחרי
ששנים חי לבד, הוא כאן בארץ ואשתו הראשונה רחוק ממנו עם שתי
בנות שנולדו
להם כשעדיין היתה בינהם האהבה.
פעם אמר לה שקודם באה האהבה אחר כך ההבנה, ואז נסע ושנים לא
שמעה עליו. פעם במקרה פגשה ברחוב חברה משותפת שלהם לעבודה
שחזרה מאמריקה, היתה שם שנה ועבדה איתו. החברה שמחה כל כך
לפגוש בה.
אמרה לה כמה היא נראית טוב וסיפרה לה עליו."הוא שאל אותי
עלייך",
אמרה, בקש לתת לך את הכתובת שלו במקרה ואפגוש אותך. אולי תרצי
לכתוב לו.
היא הוציאה דף עם הכתובת שהיה מוכן אצלה כנראה כבר מזמן ונתנה
לה.
רות לא כתבה לו. חשבה אז שכבר מזמן ארזה אותו בחבילת הזכרונות
שלה עם
עוד מאהבים לרגע. שכנעה את עצמה שהוא לא שווה את הכאב שהיא
מרגישה בגללו
אבל אחר כך נפגשו עוד פעמיים כשבא לבקר בארץ וגם שלחו מכתבים.
כשהכירו כבר היתה נשואה לשי והיו לה שני ילדים וחשבה שאף פעם
לא תתאהב
יותר. אחרי שנסע החליטה לפצות את עצמה והביאה לעולם ילדה.

"יכולת לספר לה מחר, או בכלל לא." אמר לה שי גם וחיבק אותה.
אמר שהוא לא כועס, איכפת לו ממנה אבל נמאס לו לראות אותה
מתרוצצת בשביל אמא שלה.
ובאמת בכל פעם שהיתה מספרת לו כי בקרה אצל הניה היה עושה
העוויה מאד מסוימת כאילו היה אומר לה "את ממש מגזימה."
"תמיד זאת את שצריכה לדאוג לכל השטויות שלה" - מי ידאג חשבה.
אחותה בחו"ל, אפילו לא מתקשרת והיא הקרובה היחידה שלה.
הוא חזר ושאל "למה סיפרת לה?". ורות איבדה כבר את סבלנותה
ואמרה שסיפרה משום שידעה כי ממילא תגלה זאת, בכל יום היא הרי
קוראת בדפים האחרונים בעיתון מחפשת שמות של עוד חברים שכבר לא
תראה.
"לא יכולתי לא לספר לה" צעקה עליו  "היא הרי היתה קוראת זאת
שחור והרבה שחור על גבי לבן, לעולם לא היתה סולחת לא לי ולא
לעצמה שלא היתה בהלוויה. אתה תמיד מציע הצעות, עדיף היה שתשתוק
או שתקח אותה בעצמך אם כל-כך אתה דואג לי." וכבר עמדה ללכת כי
הרגישה עייפה.
"טוב בסדר" ויתר לה כשהוא מלטף אותה "רק כדאי שתקחי לה כובע
ומים לשתות
כדאי גם כסא. אני מכיר את בית הקברות שקוברים בו את השלמק הזה,
מקום חדש, עדיין אין בו עצי-ברוש." בשבילו עצים של בית קברות,
הם ברושים.
כשסיפרה לה רות בטלפון, עוד ניסתה לשכנע אותה שבאמת לא כדאי,
ילכו ביום המחרת לבקר את שרה, ביקור תנחומים, "אף אחד לא ישים
לב שלא היית בבית הקברות", כמעט אמרה לה שעוד תספיק להגיע לשם
אבל נבהלה פתאום שכאלו מילים עלו לה בראש ואולי משום כך ויתרה
לה והסכימה.
בסוף השיחה השמיעה אנחה גדולה מין "אוףף..." ארוך וכנראה גם
חזק שאפילו אימה שבנוסף לכל הצרות כבר לא היטיבה לשמוע, את
הנשימה הארוכה הזאת שלה שמעה ושאלה, "מה אמרת?"
"אז את לא תבואי?, אז תדעי לך שאם לא תבואי אסע לבד לשם"
איימה.
"כן אמא אבוא בשעה שתיים ורבע לקתח אותך, וגם אקנה זר פרחים"
סיכמה איתה, "לא צריך לבזבז כסף על פרחים", אמרה "הם נובלים,
מספיק שתבואי ותקחי אותי" וסגרה את הטלפון כי שכחה לפעמים
לסיים את המשפטים שלה.


הניה יושבת ומחכה על הספסל החום בכניסה לבית האבות ליד תחנת
האוטובוס.
כבר בבוקר הודיעה לעובדת הסוציאלית שהיא נוסעת היום. שרות באה
לקחת אותה להלוויה. אחרי שיומיים כבר שכחה להתרחץ, הבוקר
הקפידה לרחוץ את עצמה.
התאפרה קצת וסידרה את השער ולבשה שמלה של קיץ שחשבה שהיא
מתאימה ביותר למאורע, לבשה את אותה השמלה שקנתה שנה קודם ליום
ההולדת שלה. אחר כך הצטערה וחשבה אולי לא בדיוק מתאים, אבל
אמרה לעצמה, שרה בודאי לא תזכור.
רות הגיעה קצת לפני השעה שקבעו החליטה הפעם להקדים כדי לנסות
להרוויח
זמן, אולי יקדימו את מועד ההלוויה למרות שאמרו בשעה שלוש ואז
תוכל להחזיר את אמא לבית האבות, להגיע בזמן למלון ולפגוש את
מייקל.

כששמעה את קולו בטלפון שוב חזרה אליה אותה ההתרגשות שהיתה
אוחזת בה לפני כל פגישה.  שוב שאלה את עצמה מה יש  בו, מה מושך
אותה אליו ולא יכולה היתה להסביר לעצמה. הוא חכם חשבה. יש בו
משהו נעים, מהרגע שהיו נפגשים היתה חשה במין רוך ונוחות
האופפים אותה, מאוחר הבינה כי בטעות ייחסה זאת אליו.
כמעט ולא היו לה נקודות זכות עבורו.
עכשיו שוב חוזר המתח הזה שלפני הפגישה, חוזר תמיד. ובאמצע
נתקעת לה לוויה, לא ממש במקום.
קבעו להיפגש בלובי של מלון ליד הים והוא תמיד מגיע בזמן שקבע,
לפעמים אף מקדים. ניסתה להשיג אותו ולהודיע שתגיע מאוחר יותר
אבל בקבלה במלון לא ידעו בכלל שיש להם אורח בשם שאמרה. חשבה
בודאי מסר לה את שם המלון שבו נערך הכנס שלכבודו הגיע לארץ.
לשלושה ימים הגיע.
כמעט לא שמה לב להניה שנכנסה למכונית. היא חישבה את הזמנים
וכבר התרגזה
עליה שהתיישבה והשאירה את הדלת פתוחה. אחר כך גם גערה בה כשלא
חגרה את חגורת הבטיחות, כשכבר נסעו שאלה אותה מה שלומה ואיך
הבריאות והניה לא ענתה, אולי לא שמעה.
הן היו בדרך לבית הקברות והניה לא דיברה, היא לא נראית עצובה,
חשבה רות.
הרדיו ניגן את נעימת השיר "איזה עולם מאושר" ורות שוב עסקה
בחישובי הזמן ובהכנת תכניות מקוריות וחליפיות כדי שתוכל להגיע
לפגישה בזמן.
כמעט וטעו בדרך כי החמיצו את הפניה לבית הקברות ואחר נאלצו
לחזור.
הניה שוב שאלה באיזה שעה זה, ורות לא טרחה לענות לה.
רותת כבר לא זכרה מתי היתה ההלוויה האחרונה שלקחה בה חלק. אולי
זו של אבא.
כבר עברו הרבה שנים. גם אל הקבר לא עלו יותר. לא היא, לא מיכל
אחותה הבכורה וגם אמא לא טרחו להגיע ביום השנה למותו של האב.
הניה תמיד אמרה כשהתקרב תאריך האזכרה, "הצער והכאב הם אצלי בלב
וגם כל הזכרונות. אני לא צריכה איזה אבן לבנה בשביל לבכות על
מישה, אני בוכה וזוכרת אותו כל השנה."  לרות זה נראה פשוט
ונוח. היה לה קשה עם עניני המוות והטקסים שמלווים אותו.
את המכונית החנתה במגרש החניה הגדול ליד בית הקברות שנראה כמו
מדבר גדול
בו הולכים וסבים אנשים, כמו עולים לרגל סביב עשרות המצבות.
יחד עם הניה צעדו שתיהן לעבר ביתן עשוי לוחות של פח שבו על
ספסלי עץ צרים, ישבו חלק מהאבלים לפני יציאת מסע ההלויה.
"כנראה הגענו מוקדם" אמרה רוחמה להניה שהתישבה בין קרובי משפחה
לא נכונים של נפטר שהיה בתור לפני שלמק.
היא הביטה באנשים הבוכים וניסתה לחפש מכרים. כרוז בית הקברות
הודיע ברמקול על צאת ההלוויה של הנפטר וגם קרא בשמו כשהניה
מנענעת בראשה בשאלה וכבר חשבה לקום ולצעוד איתם עד שהבינה כי
זו הלוויה שלא אליה התכוונו להגיע.
האבלים הקודמים בתור פינו את הביתן ואז הגיעה שרה נתמכת בידי
שניים מנכדיה, נראתה כמריונטה בידהם ועוד רגע תתפרק והם
באחיזתם מונעים זאת. הם נראו כמו תאומים. היתה רזה כל כך עד
שהשמלה השחורה שלבשה נראתה גדולה עליה בכמה מספרים. היו הבנות
שלה ואחיהן הבכור ורוחמה הביטה בו וזכרה איך היו משחקים יחד
בחופשות, ואז התחיל הבכי הגדול.
הניה כבר שנים לא בכתה. רות כבר מזמן לא ראתה אותה מתיפחת בבכי
מר כל כך וגם אצלה עלה המחנק, היא חיבקה אותה ובכתה איתה והניה
רק אמרה, "הוא היה
איש כזה נחמד, כזה נחמד, כל כך עצוב לי רות..."
כשנגמר מסע הלוויה והניה נשקה שוב לשרה והבטיחה לבא לבקר ואמרה
אני יודעת מה זה לאבד בעל זה קשה, קשה. רות כבר החלה לאבד את
סבלנותה.
הן עלו למכונית. ושוב נסעו בשקט. פתאום אמרה לה רות  "איכפת לך
אמא לבא לשתות קפה ליד הים?". הניה לא ענתה, כבר נימנמה על
מושב המכונית מאחור,
זה היה זמן מנוחת הצהריים שלה.

הן הגיעו בדיוק בזמן שקבע מייקל להיפגש איתה במלון. רות העירה
את אימה
שלא כל כך הבינה לאן סחבו אותה, חשבה שתחזור ישר לחדר בבית
האבות והנה היא מובלת ללובי של מלון מפואר ורות אומרת לה "בואי
אמא, החלטתי להמשיך את
יום החופשה שלך".
"טוב" אמרה הניה כשהיא מביטה באולם הרחב, ברהוט המהודר סביבה
וחשה בעונג רב את השטיח הרך תחת רגליה העייפות, "אם את כל כך
רוצה, אז גם לי לא איכפת  שנשב, אבל למה במקום כל כך יקר, לא
חבל על הכסף?".
רות הבחינה במייקל מרחוק, השתנה מעט, חשבה, נראה לה קצת יותר
נמוך,
אף פעם לא היה גבוה כל כך, לא כמו שי. זכרה אותו שזוף הפעם
נראה מעט חיוור.
שוב אותו חיוך אך הפעם מלווה בהפתעה כשהוא מביט באשה שלידה
ואולי משום
כך משניגש אליהן שלא כמו בפגישות הקודמות לא חיבק אותה ונשק
לה, רק לחץ את ידה. עדיין הרגישה את החום שעלה בתוכה והסמיקה.
נראה לה ששמח לקראתה.
"חשבתי להכיר לך את אמא שלי" אמרה לו בצחוק, "אולי פעם עוד
תציע לי נשואים ?"
סיפרה לו כמה ניסתה לא להחמיץ את הפגישה איתו, על שלמק ועל
ההלוויה, למה נאלצה לסחוב את הניה לפגישה. שאלה על אשתו החדשה,
על אשתו הישנה ועל הבנות ולמה הוא כבר לא שזוף כמו שהיה
כשהכירו וכן בכל פעם שנפגשו.
גם עכשיר כמו תמיד היה מביט בה כמו נער מאוהב, אולי כך נדמה
לה.
אולי זה המשחק שלו איתה תמיד להיות בסדר. נדמה לה פתאום שהיא
יושבת לפני
זר, זו לא אותה ההרגשה כמו בפעמים הקודמות, כאילו דבר שהבשיל
בה במשך השנים מאז שפגשה בו עובר עתה לשלב חדש ורק עכשיו היא
מתחילה ולומדת להכיר בו.
הוא סיפר על עצמו, כבר לא הולך לים כמו פעם וכמעט לא חושף עצמו
לשמש אחרי שגילו אצלו מלנומה, עבר ניתוח ומזה כמה שנים הוא
נקי, דיבר על זה כדרך אגב ורות לא ידעה אם לרחם או לעבור לסדר
היום. מדי פעם היה מביט בשעון, הכל אצלו מדוד חשבה, יודע תמיד
מה יעשה אפילו בעוד חמש שנים.  פעם חשבה וגם אמרה לו אולי
תפגוש אותו בחוץ לארץ ואז שלח לה פרוט מדויק של התאריכים
והמקומות בהם יהיה בשנה הקרובה, לבד ועם אשתו. משתתף ומרצה היה
בכל מיני כנסים ברחבי העולם. מייקל טורס היא קראה לו.
בכל אותו הזמן הביטה בו הניה בשקט ואחר כך דיברה אליו כאילו
הכירו משנים.
שאלה מה שלומו ולכמה זמן הגיע ואיפה הוא גר. הוא ענה לה לאט
ובסבלנות
הביט בה ברוך, היה מתכופף להשיב לשאלותיה קרוב ללחיה כי שם לב
למכשיר
השמיעה באוזנה. שאל אותה על בית האבות והיא סיפרה לו על
הידידים שלה שם
ועל רות איזה בת טובה היא ועל הילדים שלה וגם על שי, היתה
בטוחה שמייקל מכיר אותו מהצבא, רות  לא הבינה מאין לקחה אמה את
הרעיון המוזר הזה. אולי החליפה אותו בחבר אחר של שי.
מייקל מעולם לא שרת בצבא, למרות שעלה לארץ כעולה, נשאר במעמד
של תושב ארעי גם אזרחות ישראלית לא היתה לו. אמר שהוא לא משוגע
ללכת לצבא ונסע, ורות דוקא הסכימה איתו.
הם שתו קפה ומייקל הזמין להניה עוגה שחשב שתאהב והיא הביטה בו
מלאת הערצה, הודתה לו על רוחב ליבו, כמעט רצתה להזמין אותו
אליה אבל נזכרה שבית אבות
הוא לא בדיוק המקום להזמין איש כמותו.
שוב הביט בשעון כפי שהיה עושה בפגישות שלהם בעבר ואמר שהוא
חייב לזוז.
הוא סימן למלצר, בעיון רב קרא את פרטי התשלום חישב היטב את
סכום התשר והניח את התוצאה הסופית על צלוחית קטנה ואת פתק
הקבלה לקח ושם בארנקו.

"אני אהיה שוב בנובמבר שנה הבאה, נפגש אהה, רות?" היא הביטה
בו, הרגישה כאילו התעוררה והתפכחה מלילה ארוך מלא קסם, זכרה
שאמרה לו פעם אתה כמו חלום שאני כל כך מתגעגעת אליו, ועכשיו
חשבה, כמו להתגעגע לדבר שאינו קיים.
הוא קם לא חיכה שהיא והניה תלכנה נשק לרות על לחיה ועשה תנועה
בכתפיו כמו מצטער ואין מה לעשות ועוד אמר "אתן יכולות עוד
לשבת, ממש יפה כאן"
באמת היה יפה. מהחלונות הגדולים של בית המלון ראו את חוף הים
ושאריות של נופשים בכסאות נוח על החול. הים היה רוגע אפילו לא
גבה גלי. ושמש גדולה ואדומה של צילומי חתונה עמדה לטבוע בו.
הניה עדיין היתה עסוקה באכילת העוגה ולא שמה לב שנשארו בלי
מייקל, רק שאלה לאן הלך ורות אמרה לה בשקט שמוטב שיחזרו לבית
האבות, אולי כבר דואגים
לה ועוד מעט כבר ארוחת הערב.
כשירדה מהמכונית והיא נפרדת מרות אמרה, שזה היה יום ממש מאושר
בשבילה.
ההלוויה והחברים שפגשה והקפה בבית המלון, בסוף אמרה, "ושתדעי
לך רוחמה,
ששי, הבעל שלך יותר נחמד ויפה ממייקל הזה, אפילו שכבר מזמן הוא
לא בא לבקר אותי, אני דוקא אוהבת אותו."
רות צחקה נשקה לה ונפרדה ממנה.

"איך היה היום?  איך היתה ההלוויה של שלמק?" שאל אותה שי
בערב.
"אל תשאל, זו היתה ממש חויה!".
ספרה לו שלא חשבה שכל כך מהר תשכח שהיא במקום מלא עצב.
כשהגיעה המשפחה, הבכי והקולות ממש ריגשו אותה, אבל לאט, לאט
אחרי שהחל  מסע האבלים אל עבר מקום הקבר, כנראה בגלל החום
ואורך המסלול נשכחו ממנה היגון והקדרות אולי גם מהניה. אחד
הקברנים שראה אותה עם אמא וכמה קשה לה ללכת, הציע  שיסעו
במכונית למקום הקבורה,  והוסיף שחבל על הבריאות שלה.
היא חזרה ולקחה אותה במכונית לסוף המסלול, למקום הקבורה,
הוציאה את הכסא מהמכונית "שהצעת לי לקחת, ממש חכם מצידך."
והניה ישבה כך בבית הקברות על כסא, מול האבלים סמוך לקבר כמו
כלה מכובדה.
לאחר שטמנו את שלמק באדמה ניגשו אלו שהכירו אותה, בירכו אותה
והיא אותם
וגם אמרו להתראות. איפה יתראו? רות לא ידעה.
זה נראה כמו פגישת מחזור שחלק מבניו לא יכלו או לא טרחו
להגיע.
"אחר כך לקחתי את אמא לשתות קפה במלון ליד הים" המשיכה לספר
ושי נראה
מופתע ואמר " מלון?.. ליד הים?", והיא אמרה לו " כן, מה יש?
אפשר לשתות
קפה גם בבית מלון. יש בית קפה מאד יפה וחדש במלון דירות ליד
הים, אמא ממש נהנתה שם, שתתה קפה ואכלה עוגה..."
"בטח איזה תייר זקן ניסה להתחיל עם אמא שלך" צחק שי, והיא ענתה
לו
"תתפלא באמת היה אחד כזה,  זרקנו אותו מכל המדרגות. אמא אמרה
שלו מישה שלה היה בחיים  הוא בודאי היה נראה היום הרבה יותר
טוב ויפה ממנו."
ורות עוד חשבה שחבל שזה לא כך.