אותו בוקר התעוררה מוקדם, דן שכב בגבו אליה בחולצה כחולה ישנה,
חור במרכזה מגלה קטע מגבו הלבן.
הרבה פעמים שאלה את עצמה וגם באותו בוקר, מה יש לה איתו
ולהיפך. גם הלילה הם לא עשו את זה חשבה,  וגם הרבה לילות קודם.
נדמה היה לה כאילו הכל הולך ומתרחק.
בקונצרט האחרון שבו ניגן, ראתה בקהל את הקופאית מהסופרמרקט
ברחוב שלהם, אחת שבחיים לא הייתה הולכת לקונצרט והנה היא יושבת
חגיגית כולה ומחייכת לכיוון הבמה שם ישבו הנגנים, מכוונים את
כלי נגינתם.
כשרק הכירה את דן, גם לה נתן כרטיסי הזמנה לקונצרטים בהם ניגן
ואז, היא זוכרת, היחסים בניהם היו חמים .
גומא היה מעיר אותה בדרך כלל,  אך באותו בוקר הקדימה אותו.
כשיצאה מחדר השינה כבר ראתה אותו ער, יושב ליד הדלת בתנוחה
החנפנית שלו ראשו על הרצפה וחלקו התחתון של גופו מורם וכשהוא
מכשכש ברבע זנב החל זוחל אליה ומייבב בשמחה.
זה היה יום ההולדת שלו. כך החליטה. בדיוק היום לפני שנה בתחילת
הקיץ הגיע אליה.
נועה חברתה שסבלה מאלרגיה לחיות ולעולם כך אמרה, לא תגדל חיית
מחמד, מאידך פעילה לא ממש אקטיבית באחת האגודות למען חיות,
הביאה לה אותו כשהיה עדיין גור קטן, רצתה לשמח אותה כך אמרה
והוסיפה, "הוא בטח איזה בוקסר או משהו בדומה, כי קצצו לו את
הזנב וגם הפרצוף שלו מוזר ומכוער".
דן אמר שבחיים לא ראה כלב שהוא כל כך לא כלבי, חסר זהות, יחוס
ותואר וגם השם הפיוטי שרחלי נתנה לו אינו מתאים.
היה קורא לו "גולם"  ובכלל גומא לא סבל מעודף יחס אוהב מצידו.
כשהיה דן מנגן בצ'לו היה הכלב יושב בפינה מרוחקת, מנמנם ורק
כשהגביהו הצלילים היה מרים את ראשו פתאום בבהלה מביט סביבו
מתנער ואחר חוזר לנמנומיו.
רחלי הייתה היחידה שהתייחסה לגומא כאל יצור הראוי לאהבה. הוא
היה התירוץ שלה לרדת כמעט כל בוקר לחוף הים, לרוץ איתו עוד
לפני שהגיעו המתרחצים שגם הם לא גילו חיבה יתרה ליצור הגולמני
שהיה רץ, קופץ ומרקד חסר קצב וכיוון. דן אמר לה שהוא חושב
שהכלב קצת מפגר ואם היו מבחני אינטליגנציה לכלבים, היו שולחים
אותו לחינוך המיוחד. רחלי לא ענתה, כפי שלא השיבה כשהיה מעיר
כלפיה הערות שהיו מעליבות בעיניה, אלו נפתחו תמיד במילה, "רחל"
ואחר כך היו באים משפטים מטיפים כמו "את לא חושבת שאת צריכה
לעשות עם עצמך משהו!".

היא מהרה לקשור לכלב את הרצועה שהייתה חבל ארוך אותו חיברה
לחוטים הארוגים לצמה שהייתה קשורה לצווארו. פתחה בזהירות בשקט
את הדלת ואז שמעה את קולו של דן מהחדר, "היי רחלי מה העניין
?", "אני יוצאת עם גומא לים " ענתה " יש לו יום הולדת היום".
הספיקה עוד לשמוע את צחוקו ומהרה לרדת במדרגות.
גומא שהכיר היטב את המסלול רץ כשהוא מושך את רחלי אחריו
מתנשמת. היא לבשה באותו יום שמלה לבנה קצרה שהבליטה את הגוון
החום של עורה שהשחים מיום ליום עת התגבר הקיץ וכן מהפעמים
שירדה עם גומא לחוף.
הם הגיעו לים וכמנהגה שחררה אותו. הוא החל לרוץ משאיר את עקבות
רגליו על החול הרטוב. מעולם לא העז להיכנס למים.
"אפילו לשחות הוא לא יודע" אמר לה דן.  פעם ירדו אל החוף ביחד
ודן ניסה לגרור אותו לתוך המים. זו הייתה אולי הפעם היחידה
שצעקה עליו כאשר בכל כוחו הרים את גומא שיבב וזרק אותו לים.
גומא יצא מהמים והוא כולו רועד ורטוב, רחלי חיבקה אותו, מביטה
בזעם בדן והוא כילד שננזף, מתנצל אמר, "נו באמת רחלי, לא ידעת
שכלבים יודעים לשחות? זה אצלם בגנים!".  יותר לא הלכו ביחד
לים.
באותו בוקר היו מעט אנשים בחוף, היא זרקה לכלב פיסת עץ שמצאה
ואחר התיישבה לשתות קפה במזנון הקרוב לים כשהיא מביטה בגומא
המשחק בחול ומנסה לתפוס את הקצף הלבן שהיה משאיר הים עם כל
גל.
בעל המזנון הכיר אותה הכין לה קפה, היא שילמה והתיישבה. כמעט
לא דיברו, רחלי כבר לא התלהבה לענות לשאלותיו בעיקר משום שהיה
מעיר הערות לא מחמיאות על הכלב. ישבה מול הים עסוקה במחשבות
אולי אף נרדמה כי הייתה עייפה כשפתאום הבחינה שאינה רואה את
גומא על החוף. היא קמה רצה על החול כשהיא קוראת בשמו, שואלת
אנשים אם ראו אותו והם הביטו בה במוזרות ולא ענו.
ניסתה למצוא עקבות רגליו וחשבה מחשבות רעות. אולי טבע? אך מיד
סילקה מחשבה שכזו, והרי מעולם לא נכנס לים מאז אותו אירוע עם
דן. שינתה כיוון ופנתה לעבר קבוצה של כחמישה אנשים המתגודדים
יחד. היא רצה אליהם לשאול וכשהתקרבה ראתה אותם  עומדים סביב
דבר מה אותו זיהתה רק כאשר הגיעה ממש אליהם. במעגל האנשים שכב
גומא כשקצף על פיו והוא מחרחר.              
התיישבה במהירות על החול קוראת לו בשמו, מלטפת אותו, מביטה
באנשים בשאלה. רובם הסתלקו. אחד המתרחצים, ישיש שזוף אמר לה כי
בודאי הכלב הורעל. הוא דיבר בביטחון, "לפעמים מגיעים דגים
מורעלים לחוף, כדאי לך גברת שתיקחי מהר את הכלב שלך לרופא".
היא הרימה אותו בידיה הצנומות וכשהיא נושאת אותו בקושי רב רצה
ככל שיכלה אל הכביש. עדיין יכולה לשמוע את נשימותיו.
ניסתה לחשוב כמה זמן עבר מהרגע בו ישבה לשתות את הקפה ועד
שעמדה עכשיו על המדרכה מנופפת בידה לכיוון מונית שהאטה אך לא
עצרה משהבחין הנהג בכלב שבידיה. הרגישה חסרת אונים והחלה
לבכות, הניחה את גומא בזהירות על המדרכה כשהיא מלטפת את ראשו
בידה האחת ובשניה מנסה לעצור מונית אחרת שעברה וגם עצרה.
מתייפחת אמרה לנהג שהיא צריכה רופא. "הכלב חולה בבקשה..".
"אוקיי, אוקיי" אמר, "תשבו מאחורה שניכם."  זרק לה עיתון
והוסיף, "רק שלא יקיא לי על הריפוד".
גומא כמעט לא נשם. היא מסרה לנהג את כתובתו של הרופא ובקשה
שיסע מהר ככל האפשר. הנהג לא ממש הקשיב לה, הוא האזין לחדשות
ברדיו שהופרעו מדי פעם בקולות שבקעו ממכשיר הקשר ונזרקו לחלל
המונית.
בוקר מזופת, חשבה ורק קיוותה שיגיעו כמה שיותר מהר ובזמן.  
לבסוף הגיעו לבית הרופא. היא הרימה את גומא ונדמה היה לה שהוא
כבד יותר מאי פעם, הוא נראה ישן. שמחה שהרופא אותו הכירה עדיין
בבית. הוא קיבל אותה וביקש שתיכנס עם הכלב לחדר הטיפולים.
החדר היה נקי ומדיף ריח של חומרי חיטוי. הרופא היה שקט.
בזהירות לקח ממנה את גומא והניח אותו על מיטת הטיפולים. מישש
אותו בדק, גומא לא הגיב, הרופא משך בכתפיו ואחר אמר שאין מה
לעשות, הכלב כבר לא בחיים. כנראה בלע מנת רעל קטלנית ביותר.
רחלי עמדה דקה ארוכה מתבוננת בכלב אחר כך ברופא שבשקט אמר לה,
" כדאי שתלכי, אני כבר אדאג לכל". לא רצה כל תשלום ואפילו דברי
נחמה לא השמיע לה. היא שלחה בגומא מבט אחרון ויצאה.
מזמן צריכה הייתה להיות בעבודה. תתקשר,תודיע שלא תבוא היום,
ממילא אין בכוחה לעבוד הפרצוף שלה, העיניים האדומות מבכי
והשמלה. התבוננה בעצמה וחשבה איך היא נראית, כמו חנה'לה ושמלת
השבת שלה. היא הלכה כל הדרך ברגל לכיוון הים ובדרך התקשרה
להודיע שלא תגיע לעבודה.
שבה אל החוף וישבה מביטה אל הים ובוכה חרש לעצמה .            
               
בצהרים חזרה הביתה דן כבר לא היה. נכנסה לדירה והרגישה כמה היא
עייפה. התבוננה סביבה ואז ראתה על השולחן בסלון קופסא קטנה
עטופה בנייר אריזה עטור ציורי חיות וקשור בסרט. היא חייכה,
אולי בפעם הראשונה באותו בוקר.
התיישבה מול המתנה מתירה לאט את הסרט ומסירה את נייר העטיפה
היא פתחה את הקופסא ושם מצאה קולר בצבע אדום עם השם "גומא"
באותיות מתכת עליו ולידו רצועת עור ארוכה. בתחתית הקופסא היה
מונח פתק קטן ובו רשום
"יום הולדת שמח לכם רחלי וגומא, מדן האוהב"