זה מה יש
26.2.06

פתאום להתגעגע
לרצות רק להפסיק הכל
לחזור
אל צורות מוכרות ואהובות.
מי זה קורא בשמי?
לא אדע, רק אחוש מן קריאה
רחוקה
"שמור על עצמך"

אלטף הגיטרה
היא
שתישן עימי בלילה
נכוון מיתרנו לפי זרימת אהבתנו.
גלים של חולשה
מניחים על החוף
פנים של חוסר תקווה
לאן הזרם הבא?

מניין אאגור כוחי?
חולה אני.
נוצר ארוחות בבטני.
עוקר דלתות שערי ליבי -
הנני -
חלש
עמוס דאגות ופחדים.

משלשום להיום
28.2.06

לחיות במערה
בית על החוף
נוף ישר לאוקיינוס.
זהו חוף של אבנים
חלוקים חלקלקים,
מתרגלים לרגליים,
נעים לי כאן,
נעים.

יש שמש חמימה
וחברים לה עננים
יש גם טפטוף גשמים.
וכה נחמד איך הטיפות
מנשקות האבנים
ותוך מצמוץ בהן שוקעות
יחסים של
פינוקים.

רק עכשיו אני רואה את הדברים
משהנחתי ראשי בין הטיפות לאבנים
הבראתי.

מלחמת דו קיום
28.2.06

לזחול לכל חור
לחדור לחקור
דרך הגוף
ולצאת אל הנפש.
מתחפרים בגלוי
גירסאות הכיסוי
של הכנות
השרויה בנידוי
כרפש.

בצעדים של תלמיד סקרן וזהיר
משלים עם מסיכות בכל חור ופיר
ומיד בלחיצת היד לשלום
יחל הקרב בשם "מי האדון?"
אלחם עם חיוך, גב זקוף,
עיניים רואות כל תרגיל לאיגוף,
אם יזדנב הזיוף מאחור
הגב יהדוף וחיוך יפתור.

מה לו לעולם ולאדם שעודנו בדרכו להיות אדם?
אין זו שאלה של זמן, אך התשובה תבוא עם הזמן.

טיילן מילים
13.3.06

כשטיילן לא נרדם
הזמן ממשיך ללכת,
עליו יורד הערפל.
אין מחוגים
רק צל ספרות
המחפשות צורה
ספק חיות הנטרפות
בחשיכה.

ייתן חיים בנר
לראות הלילה.
אמנם ירח במלואו
אך אין אורו אל הכתיבה.
והנר, הוא אלגנט בבעירה
ינוע בצניעות מלכות שמיים
יאיר פנים העיניים
בהילה.

תקרת המערה (ביתו הקט)
משתלבת... - ענן עם כוכבים.
כעת הזמן הוא שנות האור,
אין מחוגים
רק מבט שמתחלק
מעט לנר ויותר
לתור כוכב נופל שיעיף טיילן מילים
אל השינה.

רקפת
15.3.06

אני כסרטן על הסלע.


אוקיינוס סוער גואה בי לשבת
להתבונן.
לא אתור מטרה
רק אשמע בי תחושה
כצלף אכוון
ואמצא נקודה
.
כיצד כל גל מתנפץ בחיבוק
ומתיז הטיפות
אקרובטיות - לוליינות מול כולי,
כה קרובות... לא יגעו בי,
ידעו אוקיינוס קרא לי.
וגל הבא כך מושך חזרה
מפסל בליטוף על הסלע צורה של זרימה.
חלף מר' "זמן מה" ללא אורך,
עודני יושב
אין בי צורך לכלום
בהכל מתאהב, מתמכר לתחושה
ונגמל.
אתבונן אל הסלע מולי
ואראה שם סרטן, כמותי הוא תופס
בלב האוקיינוס.
מן הגעש מסתור לא יחפש
לא ינוס
כי כל רגע של טבע הוא נס.

וכמו חץ, מטרה בלגימה בי
חדרה.
אשיל בגדיי
כי השפל לוחש
שהגיע זמני לנחש
פנים האש
.

כתיבה מאירה
15.3.06

נר מרקד אור
בוקע דרכי
שירת הרוח
האילמת.
אור ימצא לו בן זוג
ירעד עם הצל
על רחבת ריקודים
מאיימת.

הם כמו כל אחד
כאן עם השני
ליצירת הצגה למען הכתיבה.

עט מרקד מילה
בוקעת דרכי
שירת הנשמה
המחפשת.
מילה תמצא משפחה
תעמוד איתנה
על רחבת דפים
מזמנת.

ה
י
ו
ם

ב
א

ל
י
ל
ה

א
ח
ר

סידור חדש
16.3.06

היום בא לילה אחר.
הירח לפתע כבה.
כוכבים מוצגים לראווה.
לראווה?
כי ישנה מן תחושה מוזרה של מגע -
שמשות רחוקות,
קרניים נוגעות
מחממות בלילה קר.
מוזר.
מזה זמן מה שאין לי שעה
והכל מתבלגן בסידור מסוים.

טיפה מפזמת
19.3.06

להירדם במערה ולחדור אל תוך תוכה
בחיקה חלומות, גבולותיהם עם השמיים.
בזו המיטה אין דיבור על זמן,
תקתוק שעון הוא דבר של מקרה,
אם הוא קורה הוא נשמע משונה.
בשינה, בחלום, החיצון קורא בשמי,
נלחם כלטאה בין עיוורון לראייה.
וענן אלי שולח מברק לפענוח,
הנה הוא מגיע, נישא אלי ברוח.

"הי, קח פזמון
עשה בו מה חושקת נפשך...
קום כבר!"

פזמון:
וזה בא משמיים
מים!
מים!
מה נוגע בי? זו טיפה אחת.
אייחל לסחיפה.

האש לנר, העט לדף, יד לגיטרה
הכל מתחבר כמו תרופה למחלה.
ממתין קצת תקתוקים ואט נאגר לו שיר
לאט הוא לי מבהיר כוכבים שענן הסתיר,
בחיים במערה אין אור מבהיל כמו בעיר.
וטיפת פזמון עודנה זולגת על ימי,
אוגרת אגלי זיעה של עבודה ומחשבה
ועל טבורי אספה לה אגם של מילים,
טיפה אחת הגשימה שליחותה - בניית בתים.

הי טיפה קטנה
במה אברך אותך?
קחי שמש... התאדי לעוד סחיפה.

פזמון:

אל הקטע המולחן: http://stage.co.il/Stories/596577

זרועות תפילה
27.3.06

לא בקשתי והיא באה
זרועותיה רכות ושומרות.
בעיתות שהבלבול בועט חזק
ומסובב אותי
שאאבד שיווי משקל,
אפול
והזרועות תופסות בכל גופי האחורי
כמיטה נוחה ובלתי מורגשת
ומרימות אותי השמיימה
שאחוש את אבי ואימי מן המרחק,
אשא תפילה למען כולנו,
תנחית אותי מטה
ואחוש עצמי כעלה הניתק מן העץ בגופו
אך כל השאר עוד מחובר.

אנחת נחיתה מרוממת ומעוררת ידיעה
כי ישנו אלוהים השומע תפילה
עיניו השומעות הן בכל תוצר.
והתפילה, זרועותיה אוספות אותי
אל הרגע הנכון
כי רק בעיתות של הרגע הנכון
הבעיטה תהפוך לדחיפה קלה
דחיפה אל תחושת הזרועות
שאל זמן תפילה ותודה אותי נושאות.

סופקי