נהגתי להסתכל עליה כל הזמן, במיוחד כשהיא לא ראתה, לפעמים גם
כשכן ראתה, אולי רציתי שהיא תראה אותי.
היא לא הייתה יפה במיוחד ולא מושכת כל כך, לפחות לא לפי
הסטנדרטים החברתיים שלנו היום, אבל בכל זאת היה בה משהו שאי
אפשר להצביע עליו, שמשך אותי בצורה מטריפה.
אולי זה המבט שלה שמאיים לקרוע ממך את הבגדים, הסקס אפיל נטף
ממנה. אולי זה החוזק הנפשי הכל כך חזק שהיה לה. יכול להיות שזה
הביטחון הגבוה שהיה לה, למרות שמידי פעם נראה כמופרז לגמרי.
כל ערב, כשהייתי חוזרת מהחברים, תמיד עברתי ליד הבית שלה למרות
שזה דרש ממני לעשות עיקוף גדול, תמיד קיוויתי שהיא אולי תרגיש
שאני עוברת ותציץ מהחלון וזה יהיה שווה הכול, אבל זה אף פעם לא
קרה.
תמיד ידעתי שאין לה שום רגש או משיכה לבחורות, אפילו חברות לא
כל כך היה לה. היא תמיד הייתה איתו, בבית הספר, בצהרים, גם
בערבים. תמיד קינאתי בו, נראה לי שבמקום כלשהו הוא ראה את זה,
לכן תמיד החזיק אותה קרוב אליו.
למרות העצמאות שלה, כשהיא הסתכלה עליו תמיד היה בה רגע קטן של
חולשה. ראיתי את זה בה, לא משנה מה הוא יעשה, היא תמיד תהיה
איתו. היא הייתה האהבה הכי גדולה שלי, היא הייתה מושא ההערצה
שלי.
אבל בכל שנות חטיבת הביניים וגם התיכון, לא אזרתי אומץ לגשת
אליה. "מה את חושבת לעצמך? היא בטוח סטרייטית. כולם יצחקו
עלייך", מחשבות בסגנון הזה תמיד עברו בי ברגעי אומץ שתמיד ארכו
לא יותר משניה.
ולמרות זאת ידעתי שאני חייבת לעשות משהו, למרות שאף פעם לא
חשבתי על זה.
יום אחד, אחרי שהורדתי כמה ראשים עם כמה אנשים טובים, הידיד
הכי טוב שלי ניסה לגרום לי לדבר איתה. הוא יודע שכשאני במצב
הזה, אני מסוגלת לעשות כמעט כל מה שאני רוצה. ועדיין, אפילו
שהחלטתי שזהו, אני אוריד עוד כמה ואני אעשה את זה, לא הייתי
מסוגלת לעשות את זה בכל מקרה.
הוא אמר שאני מאכזבת רק את עצמי, וידעתי את זה בכל מקרה, הוא
לא חידש לי שום דבר.

אבל ככה החלטתי לחיות את החיים שלי, לבד באיזה דירה קטנה
ואפורה, מלאה פורמטים מקושקשים בתחילת איזשהו ציור על איזה
משהו שראיתי בזמן שאני דלוקה, או איזה שיגעון שהגיע אליי בזמן
שכרות או סתם ציור של אחד מהחתולים שאני מאכילה כל בוקר ליד
הפח. או איזה זיכרון מהילדות שלי.
כשאני חושבת על זה, כל מה שאני היום, כל מה שלמדתי להיות,
הערכים שפיתחתי לעצמי, על הכול אני צריכה להודות לאמא שלי
שהצליחה להתמודד עם איזו ילדה בעייתית. למרות שהייתה אם חד
הורית, בכל זאת תמיד הצליחה לתת לי כל מה שרציתי.

החלטתי שככה טוב לי.
לגור באיזו שכונה צפופה בראשון לציון, בקומה 12 באיזה בניין
מתפורר עם חדר מדרגות שתמיד מסריח מקיא. לצאת כל בוקר למרפסת
הקטנה עם קפה ומרלבורו אדום. לצאת לעבודה מסריחה במשך עשר שעות
כל יום, אפילו בשבתות מידי פעם, באיזה משרדון קבוצתי ממוזג
בשכר מעט מעל לשכר המינימום, שתמיד הספיק לי.
לחיות חיי בדידות הרחק מהגולן הירוק, מכל החברים, לארגן לעצמי
שקית ירוקה מידי פעם. אולי יותר מזה.
לצייר ולישון ולכתוב ולנגן קצת בגיטרה הזולה שהצלחתי לארגן
לעצמי, שלמרות המחיר הזול היא בסדר גמור, אני לא מתלוננת.
ולהיזכר שיש שם, איפשהו בגולן הרחוק, מישהי שתמיד תהיה לי בלב.