בסופו של דבר כולנו נמות!
זו לא הפסימיות שמדברת, אני פשוט לא מבינה.
אולי לא צריך להשקיע כל כך בכול ופשוט להנות מהחיים?!
כלומר, מחר הכול עלול לקרות ואז תמיד נצטער - "אם... אז..."
אולי באמת צריך להירגע ולזרום, לקבל את מה שיש ולא לנסות לדחוף
ולהאבק...
בכנות, אני לא יודעת איך! ההורים מחכים, מצפים... מתכננים
תוכניות לעתיד...
אז לעשות זאת כדי לא לאכזב אותם?
אבל... המחיר! הילדות! זה יחזור?
ואולי מצד שני הכול ישתלם אחר כך ואני רק אודה להם...
זה תמיד מה שהם אומרים! מעין משפט הגנה שכזה...
ושוב, בטח יש בזה משהו... הרי - ניסיון זה גם ידע!

אני נכנסת למבוי סתום,
מעגל.
הורים, אני?
אני, הורים?
כשבעצם ההורים לטובתי, אז אולי כדאי להקשיב?!
ואולי זהו מחיר זעום שאכן כדאי לשלם?

הייתי רוצה לישון עד מאוחר, לעשות ככל העולה בראשי,
שוב לישון, לישון ולישון!
אבל אז מגיע השעמום...

טוב, יכול להיות באמת שההורים צודקים.
ואני פה מדברת רק מחוסר שינה...