חושך. שכבתי בחושך. רציתי להתכנס בתוך עצמי כדי לחשוב קצת
והאפלה הרכה עטפה אותי כמו שמיכה. תמיד אהבתי את החושך. אני
מצליחה להתרכז בקלות כאשר אין לי הסחות דעת, ובחושך רק הרעשים
מסביב מפריעים, אין את כל הצבעוניות שכרוכה בלראות. פתאום כל
הבעיות שכרוכות ונובעות מהחיים עצמם ממוקדות יותר, ברורות
יותר.
אני תוהה לעצמי למה אני כל כך אוהבת לסבך מה שאמור להיות פשוט.
אני מניחה שכדי להתחמק מלחיות את החיים כמו שהם צריך לייצר
בעיות מסביב לכל פעולה פשוטה - כמו למשל לנקות את הבית.
לאחרונה אני חושבת שאני לא נמצאת במקום בו אני אמורה להיות.
כאילו בלי לשים לב עליתי על הרכבת לכיוון הלא נכון ואין לי שום
דרך לרדת לפני סוף הנסיעה. דיכאון אקזיסטנציאליסטי, אני אומרת
בחצי חיוך לכל מי ששואל איך אני מרגישה. זה חייב לעבור מתישהו
נכון? בינתיים לא נוח לי בעור שלי. אולי כי אני מרגישה גדולה
על עצמי בכמה מידות. או קטנה - אני כבר לא זוכרת. מה שבטוח
שמסובך לי להיות עצמי ואני לא יודעת מה לעזאזל אני עושה איתי.
אני מחליקה עם היד לכיוון הטלפון. הנה, תפסתי את עצמי על חם
מנסה לחמוק ממני.
מזמן לא נשכבתי במיטה סתם כך באמצע היום, לחשוב על משמעות
החיים. אולי בגלל שכדי למצוא משמעות אני צריכה לחיות אותם ולא
להתחמק מהם.
נחמד לי כך כשחשוך. יותר קל לי לשמוע. ולהרגיש.
אני מקווה שאמצא פיתרון לעניין הזה בקרוב כך שיהיה לי קל יותר
בתוכי.
בינתיים אני בחושך. הניתוח שלי בערך עוד שבועיים ואני דואגת.
אף פעם לא הייתי בחושך טוב ועוטף כמו עכשיו. אני לא בטוחה שאני
רוצה לוותר עליו.

חוש הראיה הוא החוש החשוב ביותר. אם היו שואלים אותי פעם על
איזה חוש אני מוכנה לוותר לעולם לא הייתי בוחרת בחוש הראייה.
אבל לא היתה לי ברירה כמובן. בהתחלה מאוד היו לי חסרים הצבעים
והאור והחדות, ואז למדתי שאפשר גם בלי והעולם לא מתמוטט.
בעצם אפשר כמעט בלי כלום - מדהים כמה אדם יכול לאבד ועדיין
להישאר אדם נותן ותורם לחברה, ועל מה אפשר להתגבר.
אבל בינתיים אני בחושך וטוב לי עם זה. עם החושך החיצוני - לא
הפנימי כמובן, עליו הייתי יכולה לוותר.