תקופה של שינויים. הרבה מאוד כאלה. אולי, רק אולי, יותר
מדי.

צלחת עם מיץ של סלט שסיימתי לאכול, על צווארי מונח צעיף
סגול.
בקבוק ריק של מים מינרליים. היום זה היום הראשון של שארית
חיי? מה שבטוח, זה היום שבו (לא בטוח) חזרתי לשתות. מים.
בדרך כלל אני בקושי שותה.

"העתיד זה עכשיו". המשפט הזה ניצב מולי וגורם לי לפעמים
לחשוב. ולפעמים המשפט הזה דורש ממני יותר ממה שבאפשרותי לבצע.

הנשמה שלי עדיין בהתפתחות. אני טועה, נופלת, נכשלת, לומדת.

בועטת.
בקושי נושמת.
מרכלת עם איזה בחורה על איזה בחור ששתינו אוהבות באופן נואש.
קבוצת תמיכה.

יש לי איש שמן שיושב לי על המחשב וצוחק. הוא מחזיק שרשרת
ביד, רגוע, מדושן עונג. לפעמים הייתי רוצה להיות הוא, לפעמים
בא לי לקחת את הפסל המחורבן הזה ולהעיף אותו דרך המרפסת
המטונפת שלי.

זוג צפרדעים. אל תדאגו - הם לא אמיתיים. בדיוק כמו האהבה
שבשמה הם נקנו. חברה טובה שלי קנתה לי אותם כמתנה על הזוגיות
שלי עם איזה אפס אחד. לפחות הם מחייכים. רומנטי.

ספר תהילים קטן. גבבה של ניירות שמתישהו עליי לסדר. הבטן
שלי מפוצצת מרוב אוכל. הידיים שלי דביקות מהצ'יפס עם קטשופ
שזללתי בלי בושה.

וילונות סגולים ואדומים. כריות גדולות. ברימבאו. ברימבאו
זה כלי נגינה ברזילאי, חצי כלי הקשה וחצי כלי מיתר, שמשתמשים
בו בהודות של הקפוארה - אומנות הלחימה הברזילאית. הכלי
המונוטוני הזה נותן קצב.

הבחור המונוטוני שנתן לי (בהתחלה בהשאלה) את הברימבאו הזה,
קובע לי את הקצב. ההבדל היחיד ביני לבין הודה של קפוארה זה
שבי בקושי יש "אשה" (ASHE) - אנרגיה אדומה ומתפרצת.

MP3 שכדי להשיג אותו רבתי עם השותף שלי לשעבר, ועכשיו הדבר
הדפקטיבי הזה לא עובד כי נשפך עליו חלב. ואין לי מושג איך אדאג
שזה יהיה מתוקן, וגם אין לי כוח לדברים האלה.

בוב מארלי. קינקס. מצלמת אינטרנט שמסתכלת עליי. פוסטר של
הקלאש. "לונדון קולינג"... אכן, הייתי מתה להיות עכשיו
בלונדון, בזרועותיו של בחור שהתוודעתי אליו רק בשבוע האחרון,
אבל אין לזה סיכוי, בערך כמו לכל האהבות שהיו לי עד כה.

אפילו החשכה שיורדת על העיר סגולה. לא עצוב ולא שמח. סוג של
אופטימיות. אופטימיות של אחרי מלחמת עולם. עייפות.

עוד צעד לאנשהו. ועדיין, צעידה במקום.