מסתכלת על תמונה, עם מסגרת כסופה.
מנקה אותה כול יום, שלא יצטבר אבק עליה.
חושבת לעצמי: מה היה קורה אם עדיין היית כאן איתי?
לא הייתי משחקת... היה לי חיוך אמיתי.

מסתכלת על עינייך, מסתכלת על עיניי.
הן בדיוק אותו הדבר.
חום, אהבה וכבוד הבריקו משלך.
כעת משלי אין שום דבר.

עשית הכול בשבילי, חיית בזכותי, נשארת בגללי.
הייתי האור שלך.
היית הגיבור שלי, העולם שלי.
הייתי הבת הקטנה שלך.

80% מהאופי שלי בנוי מתכונותייך.
40% מלידה,
40% רק מלחיות בזרועותייך.
20% מהאופי שלי בנוי מזכרונותייך.
חלק מהמילים שאמרת, חלק מההתנהגות שהייתה לך.

אני בקושי מצליחה להזכר איך קולך נשמע...
זה מפחיד כמה שהכול ממשיך להשתנות עכשיו...
האם אנו עדיין קשורים, אני ואתה?
האם אי-פעם שוב אראה אותך?

תסתכל מה קרה לאור שלך-לאט לאט הוא נכבה.
העיניים שדמו לשלך-ראו איך הבועה התפוצצה.
הבת הקטנה שלך-התבגרה מהר במציאות שנהייתה לה.
תראה כמה טעויות עשיתי כי לא למדתי ממך.
החיים ממשיכים. הזמן חולף והדברים משתנים.
רק התמונה נותרה ונשארה.
שם אני עדיין איתך.