יצאתי מהבית עם הגיטרה ביד,
הייתי בדרך לפגוש אותה אחת מול אחד.
הייתי מוכן לראות אותה סוף סוף,
ממש קר פה, ברחוב.

עברתי על יד חנות ספרים,
הייתי אופטימי, אז קניתי ספר שירים.
ואז התקשרו אלי, הנייד רטט,
הוצאתי אותו ומידי הוא נשמט.

כן זהו, זהו בלוז מאכזב,
כואב הלב, הוי הלב.
הירח צוחק במרומים,
והעננים, עלי בוכים.

המשכתי ללכת, הפלאפון נהרס,
חשבתי לעצמי, מה עוד עלול לקרות.
איך אני אמור לטלפן אליה עכשיו,
כדי שתרד ותחכה לי. מה אני יגיד לכם?
חכו עוד רגע, זה עדיין לא נגמר.

נכנסתי לשכונה, היה ממש חשוך,
ראיתי איזו אישה אחת למטה עם פוך.
עצרו אותי, כמה בחורים,
אמרו לי: "אם לא תנגן, נחתוך ת'מיתרים".

ולי לא הייתה ברירה, הוצאתי הגיטרה,
רצו שיר מזרחי, מה שאום כולתום שרה.
ואני לא מכיר, אבל מנסה לזרום,
מה אני יגיד לכם, עלה לי החום.

כן זהו, זהו בלוז מאכזב,
כואב הלב, הוי הלב.
הירח צוחק במרומים,
והעננים, עלי בוכים.

אז בקיצור, הבריונים עזבו אותי, סוף סוף.
איזה מזל שזה נגמר בטוב. נשמע מצחיק לא?
החזרתי את הגיטרה לתיק, והמשכתי לביתה.
פה ושם כמה חתולים מרכלים עלי,
ואני רואה צל של זוג בוילון באמצע אקט, שכחו
לסגור החלון. חכו, זה עוד לא נגמר.

הגעתי לצומת, חיפשתי הרחוב,
ציפור גן-עדן, או ארלוזורוב.
פתאום נזכרתי בדודאים,
לא, לא התכוונתי, לזמרים.

הנה מצאתי את הבית שלה,
הדלת לא נעולה.
אני קורא, אין תשובה,
רק הטלויזיה עדיין דלוקה.

כן זהו, זהו בלוז מאכזב,
כואב הלב, הוי הלב.
הירח צוחק במרומים,
והעננים, עלי בוכים.

חיפשתי, חיפשתי, ורק הדג היה למטה,
היה קצת ברדק בסלון, זה היה כמו חורבה.
עזבתי את הסלון ועברתי לחדרים.
בחדר של ההורים לא היה אף אחד,
בחדר של האחיות לא היה אף אחד.
אבל שמעתי כל מיני לחשושים מסביב,
הלכתי לבדוק מאיפה זה בא,
פתחתי הדלת וראיתי אותה עם בחור במיטה.

כן זהו, זהו בלוז מאכזב,
כואב הלב, הוי הלב.
הירח צוחק במרומים,
והעננים, עלי בוכים.

סגרתי הדלת, בעדינות,
הייתי בשוק, שאני אמות.
יצאתי ממורמר אבל אני לא בכיתי,
דווקא אהבתי, את מה שראיתי.

חזרתי הביתה שמעתי הודעות,
כולן היו משעממות.
עד שהדיעה ההודעה שלך,
אמרת לי לבוא, שאני לא אשכח.

כן זהו, זהו בלוז מאכזב,
כואב הלב, הוי הלב.
הירח צוחק במרומים,
והעננים, עלי בוכים.

לא שכחתי, לא אשכח את מה שראיתי.
לא שכחתי, אני בחיים לא אשכח את זה.
מי היה מאמין, למה שאני ראיתי,
רק אני והגיטרה שלי שלי.