אני חושב אני צריך לנוח. לדעת מה יש לי בראש.
"מיקו!"
יש כל-כך הרבה אהבות שמתו, פצעים בנשמה. מתי קראתי ספר בפעם
האחרונה? התחלתי את "חלף עם הרוח", נראה לאן יוביל...
"אתה לא אוהב אותי. לא אוהב."
בסוף הקסם של הנשים מתפוגג. נדמה שהן תמיד רוצות משהו. אני
ביקשתי רק חיבוק ואהבה, ופתאום הן שולפות איזה קלף... באמת
שאני לא יודע מה אני עושה בחיים האלה. אין לי כוח לחיות. אני
שונא לישון. הטלוויזיה נמאסה עליי, האנשים שתמיד באים והולכים
- משאירים אותך לבד, עם געגוע. בסוף אתה הולך לישון לבד, עם
מישהי, מרחוק, שמתכננת את היחסים כמו במשחק שחמט. אנחנו לא
מסובכים, נשים. אלה אתן...
היא נכנסת (ויושבת לי על הכתף). היא נכנסת בתחתונים וחזייה
ומין חולצה מרושלת. בא לך לשמוע מוסיקה, ילדה? בא לך?
"מיקו, אתה חושב יותר מדי."
"יש לי על מה."
"אתה משתנה לי כל הזמן. כשאתה עומד מעשן מול החלון (מול החורף)
על מה אתה חושב? אני רואה עצב. אני רואה עייפות. גם עכשיו...
מה נפל עליך?"
"נפלאות גופך לא יסולאו מפז."
יש שש דרכים: סיגריה, נרגילה, מקטרת, סיגר, טבק בלעיסה וטבק
בהסנפה. לא ניסיתי את כולם. לא ניסיתי גראס...
"אתה עדיין אוהב אותי?"
איך פורצים את המחסום הזה שלא נותן לי לזרום? אני חושב נמאס לי
מהעולם. לא ממני. אני רוצה שהיא תחבק אותי, תעטוף אותי, תגן
עליי, תנחם אותי...
אני רוצה להיות מים... בגופה.
"מיקו, אם אתה רוצה לבכות..."
"תאהבי אותי, מור."
"אני אוהבת!"
"תאהבי!"
הם משתלחים זה בזה שני השתילים על אדן החלון. הם חובקים, הם
נצמדים, מתלפפים... הם שניים. מרחוק, רק מרחוק, הם נראים אחד.