השמיים מעוננים והעננים נקרעים והקרעים מעמיקים, ומתוכם מגיח
מטוס שלאט לאט מנמיך טוס ונוחת ומביא לי לפסח את דודה שלי והבן
שלה. משלוח טרי טרי מהקיבוץ היהודי לשלג של קולורדו.
אנחנו פוגשים אותם בטרמינל, ואמא ודודה שלי מתחבקות חזק חזק
ואז מתחילות לדבר ביניהן עברית. בן-הדוד שלי שותק, לא נכנס
לשיחה.
הוא אומר לי היי ואני משיב לו היי. שלוש שנים לא התראינו, אך
גם ככה מעולם לא היינו קרובים. קרע שמעולם לא היה שלם ולכן
אינו באמת קרע. אולי רק כשהיינו ממש קטנים, עוד לפני שירדתי מן
הארץ, אולי אז היינו קרובים. הוא שואל לשלומי באנגלית ללא-מבטא
ישראלי ואני מופתע למדי ומשיב לו שטוב מאוד, ומה איתו? הוא
אומר שגם טוב, ואז מוסיף במלמול, אתה בטח משועמם מהן, בעודו
מחווה בעיניו לעבר אמא ודודה שלי. אני מהנהן, ונזכר בחיוך בפעם
האחרונה שהתראיתי עם בן-דוד שלי, כשהוא עבד עלי וגרם לי לומר
לאמא אני גבינה, כשחשבתי שזה אומר בעברית אני אוהב אותך.
אני לא אוהב אותה.
לא עניין של גיל ההתבגרות, לא. פשוט חור. אני יודע שהיא אוהבת
אותי, הרי אין דבר חזק יותר מאהבת אם לבנה, אבל אני פשוט מסתכל
עליה ומבין שכל שש-עשרה השנים שאני חי איתה אני חי בשקר, היא
אמא שלי אז אמרתי לעצמי שאני אוהב אותה, אבל לא. לא שונא, לא
אוהב. אין שום רגש. אבן. קרע.
אנחנו חוזרים הביתה, ובן-דוד שלי ודודה שלי מניחים את המזוודות
בחדר הישן של אח שלי, שעכשיו לומד באוניברסיטה. בן-דוד שלי
מסתכל עלי. הוא אומר לי משהו בעברית, ואז מבין שהתבלבל ודיבר
בעברית ומתקן לאנגלית. אתה בטוח שהכל בסדר? כן, הכל בסדר. הכל
מצויין. כן, כן. הוא מסתכל עלי בחשדנות. אמא מציעה ששנינו נעלה
למעלה בעוד היא מתעדכנת עם אחותה, ואנחנו מטפסים במדרגות למקום
שקל יותר ליפול ממנו.
אני מתיישב בכסא שליד המחשב והוא זורק את עצמו על המיטה שלי.
נו, שפוך, הוא אומר לי. הכל בסדר אני אומר לך, אני אומר לו.
הוא נותן לי מבט אחד ואני נכנע. יש לו מבט שובר שכזה, חודר כל
שקר.
אני ומישהי שהייתי איתה די הרבה זמן נפרדנו. היא גרה פה, בדיוק
מול הבית שלי, רק מעבר לכביש, ואני יכול לראות את החדר שלה דרך
החלון שלי, אני אומר לו, והוא ממלמל, בחיוך קל, שיקסע. הוא
שואל למה, ואני אומר שלא משנה, והוא שוב מכניע אותי במבט שלו
ואני עונה לו שאני לא יודע למה, ומתחמק ממנו. כל החורים האלה
אותו הדבר, אני חושב, כאילו כוח עליון מתגשם בצורת נץ וקורע את
הבשר מעל עצם שפעם היתה מאוחדת ועכשיו היא שבורה ורצוצה.
עורב צורח בחוץ. אני קם מהכסא ומתקדם לעבר החלון, והוא עוקב
אחרי בעיניו הקרות והבהירות כשלג, מנסה לתפוס את מבטי. אני
מעביר את עיניי על ביתה הנראה כמט ליפול, כאילו עומד להתמוטט
על יסודותיו העתיקים, על שלושת עמודיו, ואז מעביר את מבטי
לשמיים. העננים מוארים באדום עז מהשמש השוקעת מאחורי ביתה,
והרוחות סוחפות אותם למקומות בהם הם לא רוצים להיות וקורעות
אותם זה מזה, רוח מערבית ורוח מזרחית שמתנגשות זו בזו בסערה
ויצרות כאוטיקה שמימית כבימי קדם.