יומני היקר,
אתמול היה לי מעניין... משהו משהו. אבא חזר בצהרים מהעבודה,
בדיוק כשאני חזרתי 'מבצפר' (בטח שאני יודע שצריך לכתוב:
'בית-ספר' אבל 'בצפר' יותר מגניב) שאלתי אותו: ''אבא מי מת?''
''איתי,'' הוא אמר, ''יש לנו חוג בערב, בוא עזור לי להכין את
הבית.''
הוא הביא בטנדר של העבודה המון כיסאות, קרש ארוך ושני חמורים.
(חמורים כאלה מעץ שעליהם מניחים פלטה וזה נהיה שולחן מגניב) אז
עזרתי לו, סחבנו כיסאות, העמדנו את השולחן... פתאום בא לי
רעיון: ''זה טוב לפינג-פונג,'' אמרתי לאבא. רצתי והבאתי את
המטקות, את הרשת ואת הכדור, וואלה הרבצנו משחק... אני ניצחתי
שלוש פעמים. ואז הגיעה אימא וקלקלה הכול.
''אני עייף,'' אמרתי לאימא, ''אני לא יכול לעשות שיעורים,
עבדנו נורא קשה,'' אז היא ויתרה לי. אחר כך הלכתי לחדר ושיחקתי
במחשב, דיברתי עם החברה באי.סי.קיו, סבבא. רציתי לקרוא את צופן
דה-וינצ'י אבל נרדמתי על המיטה.
כשהתעוררתי, היה רעש בסלון, הלכתי לראות מה זה, ואבא תיכף דיבר
אלי לא יפה: ''איתי אם אתה רוצה להישאר, אסור לך להפריע,
ברור!'' כאילו שאני סתם סתום, כולם הסתכלו עלי... מי זה כולם?
היו שם המון אנשים, חברים של אבא, אבל גם דודיק השמן ואשתו
היותר שמנה, והדוד אריה ואשתו השאפה, דודה ברוניה לבד, היא
אלמנה  פעם שלישית, ועוד לא מצאה את הבעל הרביעי, דווקא היה לה
מישהו אבל ששמע עליה ברח. אבל היא כבר לא צריכה אף אחד, היא
כבר עשירה נורא, אודי ואשתו שלא סובלת אותו, כי הוא ארטיסט,
והמון אחרים שאני כבר לא זוכר, והיה שם יורם אחד, שלא הפסיק
לברבר, על להחזיר שטחים, או אולי לא להחזיר, בקיצור את כל
הבלבלה של המבוגרים. אז אני רציתי לשאול שאלה, ברגע שהפסיק
לרגע לקחת אוויר שאלתי, סתם ככה, כמו שאני רואה בטלוויזיה:
''אז מה עם החרמון?'' ראיתי תיכף שהיורם הזה לא אוהב את השאלה.
כולם שתקו והוא עשה פרצוף חמוץ. גם אבא לא שמח, אבל ראיתי שיחד
עם זה היה גאה בי, הוא תמיד משוויץ שאני ילד מחונן. היורם
הכניס יד לכיס, ואמר לי: ''ילד, קח עשר שקל ולך לשחק בחדר
שלך.'' תיכף תיקנתי לו: ''עשרה לא עשר, וחוץ מזה בתור שוחד
בחירות זה לא מספיק, תן מאה.'' הוא הוריד את הראש, הסמיק, נדמה
לי שהוא התרגז נורא, והתחיל להזיע. היה לי חבל עליו אז אמרתי
לו: ''שחק אותה קול.'' אבא עשה פרצוף מרוגז, אבל מת לצחוק.
ואמר: ''איתי אל תתחצף.'' אז היורם אומר: ''זה בסדר צביקה,''
(זה אבא שלי) ''אני יענה לו.'' (וואי-וואי אם המורה שלי הייתה
שומעת את זה) אז אמרתי לו: ''אענה, ולא יענה, יענה זה בנסתר,''
ראיתי שהוא עושה פרצוף של סימן שאלה אז הסברתי: ''נסתר זה
הוא.'' את זה הוא דווקא הבין ואמר: ''טוב אענה,'' (תכף הבנתי
שהוא מנסה בלהתחנף כי לא הצליח לו עם הכסף) ''בקשר לרמת
הגולן,'' התחיל להגיד והפסיק, חשב המון זמן, כמו שנתפס לו
הארדונג, והיה שקט כזה מתוח... ואז אמר: ''בקשר לרמת הגולן
נדבר עם הסורים ונחליט על פי המצב בשטח.'' לא הבנתי מה הוא
אומר אז אמרתי לו: ''יופי, אבל אני שאלתי על החרמון.'' כולם
צחקו (אפילו שדיברתי ברצינות) רק היורם היה עצוב, אז ניגשתי
אליו ואמרתי בלחש: ''סבבא.'' ראיתי שיש לו דמעות בעיניים.
בינתיים אבא הלך ומזג לעצמו קפה מהמיחם... אוי שכחתי לספר,
השולחן הזה? עם החמורים והפלטה? אז היתה עליו מפה לבנה, ועליה,
מה אני אגיד לך, יומן יקר, עוגות, סנדוויצ'ים קטנים כאלה,
וופלים, עוגיות, פשטידות, פיצוחים, קולות, ובירות, ויינות,
וכוסות, וכוסיות (בחולם, בשורוק דווקא לא היו, כולן זקנות). רק
ראו את אבא, אז כולם קמו, והסתדרו ליד השולחן בתור, איזה
מצחיקים, אבל דודיק השמן ואשתו היותר שמנה ממנו, נעמדו ראשונים
ותפסו את כל השולחן (כמעט) ולא רצו לזוז ממנו. עד שאודי ניגש
לאימא שלי ואמר: ''עדנה עשי משהו, הגידי להם לתת גם לאחרים
לגשת.'' אז אימא דיברה איתם והם זזו קצת והשאירו טיפלה מקום
לאחרים. אבל אני הייתי מרוכז בביסקוויטים, שתמיד אימא אומרת
שהם בשביל אורחים. אפילו שהייתי מרוכז, אני לא כמו המבוגרים
שיכולים לחשוב רק על דבר אחד, אני בבת אחת באי.סי.קיו,
ובמסנג'ר, ובסקייפ, ובמשחק אסטרטגיה, ובאי מייל ובשח ובשש-בש
ברשת, אז שמעתי את היורם מדבר בטלפון, אני חושב שהוא חשב, שלא
שמים לב אליו, אבל היה עלי רק הביסקוויטים והטלפון של היורם.
''הוא יורד עלי,'' הוא אמר, ואחר כך שתק המון זמן עד שאמר בקול
מרוגז, ''קונצנזוס, שמונצנזוס איך אני יודע מה הם רוצים
לשמוע?'' וסגר את הטלפון בכוח, כמו אבא שמתרגז עלי. רק לקח קפה
וכמה עוגיות, כבר חזרו כולם למקום. וואלה היה מסכן רציתי לעזור
לו בטח היה ביישן אז צעקתי: ''שקט!'' וכולם השתתקו וחייכו,
אז אמרתי: ''היורם רוצה לשאול משהו,'' תיכף חשבתי שאבא יהרוג
אותי שקראתי לו 'היורם' אבל אף אחד לא אמר כלום, פתאום הבנתי
שקוראים לו ככה באמת... רק יורם התחיל להגיד משהו, אבל זה לא
מנומס כי עוד לא גמרתי (אמרו לי שלא יפה להגיד 'גמרתי,' אז
טוב, נגיד שאמרתי 'סיימתי') אז הגברתי את הקול, ''יורם רוצה
לשאול, מה אתם רוצים שהוא יגיד, כמו שאומרים 'קונצנזוס
שמונצנזוס'.'' וואי, וואי מה שקרה שם. אבא עשה פרצוף מדליק,
כאילו שהוא צריך פיפי ומתאפק, אבל בסוף התחיל צוחק נורא, החזיק
את הבטן מרוב צחוק, ואיתו כולם צחקו, מה זה צחקו? התגלגלו
מצחוק. נהיה שקט, ואז אמר מישהו שמונצנזוס ועוד פעם צחקו כולם.
רק יורם ואני לא צחקנו, אז הלכתי אליו ואמרתי לו: ''שחק אותה
קול.''
הסתכלתי על יורם, חשבתי איזה מסכן, ראיתי שהוא מקמט את המצח,
כמו בן-אדם שחושב חזק והוא לא כל כך רגיל לזה. לא יודע למה,
שמעתי פעם שהסופר הג'ינג'י... נו זה... גרוסמן, אמר שחברי כנסת
לא צריכים לדעת יותר ממאתיים מילים... וזה לא נורא קשה, טוב
אולי לי בגלל שאני מחונן. (לא, אני לא חנון, זה לא אותו דבר).
בסוף כולם הפסיקו לצחוק, רק אודי התאפק נורא לא לצחוק אבל יצא
לו חה, חה כזה וכולם אמרו לו שששש... שקט. אז הוא שתק.
סוף, סוף יורם התחיל לדבר עוד פעם, הוא הסתכל עלי, ואמר:
''אולי איתי יגיד לנו מה הוא חושב על רמת הגולן ועל החרמון.''
אבא אמר: ''יורם, עזוב אותו הוא רק ילד, הוא לא רצה להעליב
אותך.'' בטח לא רציתי, מה פתאום, הוא דווקא נחמד, היורם הזה.
אז אמרתי: ''אבא, אני אגיד ו... אל תדאג אני יודע יותר ממאתיים
מילים.'' אבל אבא תיכף התרגז באמת ואמר: ''איתי שתוק, תפסיק
להתחצף, עוד פעם אחת אתה הולך לחדר שלך!'' אבל כולם צעקו: ''תן
לו לדבר!'' אז לאבא לא היתה בררה. אני ידעתי, בגלל ששמעתי, אז
אמרתי: ''אני חושב כמו יוסי בנאי...'' יורם שאל, ''ומה חושב
יוסי בנאי?'' אז אמרתי: ''רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד...'' לא
גמרתי (טוב סיימתי) והוא התפרץ לא מנומס ואמר: ''מארץ ישראל.''
''מה פתאום?'' אמרתי, ''רמת הגולן היא חלק בלתי נפרד מרמת
הגולן, כמו שהחרמון הוא חלק בלתי נפרד מהשלג.'' כולם צחקו
נורא, רק יורם היה עצוב. אז שכולם כבר שתקו אמרתי בדיחה:
''נכון שהחרמון הוא העיניים של המדינה?'' אז יורם אמר:
''נכון,'' ''ושאילת זה הרגליים של המדינה?'' אז יורם אמר:
''כן,'' אז אמרתי, ''בגלל זה בטח מסריח בשדרות.'' אוי ואווי מה
שקרה אחר כך... כן, כולם צחקו, רק ליורם היו דמעות בעיניים. אז
ניגשתי אליו ואמרתי: ''שחק אותה קול.'' אבא אמר לי לשתוק, אז
שתקתי.
יורם הדליק מקרן שקופיות, (מה האלה מהכנסת לא שמעו על לפטופ?)
ראו שני דגלים מתנוססים (מילה יפה) על גג של בית חרושת.
ומעליהם היה כתוב: בעד הבעד ונגד הנגד.
יורם הסביר: אנו מרימים שני דגלים, הדגל הלאומי בטחוני, והדגל
הכלכלי חברתי. לא ידעתי מה להגיד, פחדתי מאבא, ויורם נראה נורא
שמח ולא רציתי 'לקלקל לו את השמחה,' כמו שאומרים. אז הוא המשיך
לדבר מהר, שלא יתפסו לו: ''דיברנו על משנתנו הביטחונית.''
(וואי כמה יפה) אבל אני לא הבנתי משהו מקודם ורק עכשיו נפל לי
האסימון. אז הצבעתי יפה כמו בכיתה, ויורם אמר, לא תאמין, יומן
יקר, כאילו שהייתי מבוגר: ''כן איתי?'' אז אני שאלתי:
''נכון שמחזירים משהו למי שזה היה שלו ורק אם הוא רוצה את זה
בחזרה?'' ''כן,'' אמר יורם שהבין תכף למה התכוונתי, והוסיף:
''רק תמורת שלום.'' ואז שאלתי: ''אז אם יהודה ושומרון היה של
הירדנים, והם לא רוצים, אז למה צריך להחזיר? וחוץ מזה איתם יש
כבר שלום. ועזה היתה של המצרים והם לא רוצים, וגם איתם יש
שלום.''
יורם חשב רגע, ואמר: ''ככה זה! יש דברים שרק מבוגרים
מבינים.''
פתאום כולם התעוררו, כאילו שהם קודם ישנו. התחילו להתווכח,
לצעוק, ולדחוף. ויורם צועק: ''שקט! בעד הבעד ונגד הנגד''
ואז ניגש אודי אל יורם עם עוגת קרם ביד ושאל את יורם בנימוס:
''אתה רוצה עוגה,'' יורם חייך ואמר: ''כן,'' לא תאמין יומן יקר
מה קרה, הוא הדביק לו את העוגה לפרצוף, ואמר לו: ''שתוק כבר.''
יורם רצה ללכת מכות אבל שראה את השרירים של אודי, הוא ליקק את
הקרם מהשפתיים, ואמר בשקט, שאודי לא ישמע: ''כוס-אמק הלכה
החליפה.'' ואז התחיל באמת להיות שמח: כולם הלכו מכות, אי אפשר
היה לדעת מי נגד מי, הדביקו עוגות קרם אחד לשני לפרצוף, זרקו
וופלים וסוכריות, ועוגיות, ופיצוחים, רק הבלינצ'ס שעמדו בקצה
לא נפגעו, אז בשקט בשקט גנבתי את הצלחת, עמדתי בפינה, זללתי
אותם אחד, אחד, והסתכלתי מסביב מה קורה. אז ככה; דוד אריה לקח
בקבוק קולה ניער אותו ופתח את הפקק, הלך הקולה על הפרצוף של
דודיק השמן, אבל הוא פתח את הפה ושתה, ככה מהאוויר, כולם זרקו
עליו דברים אבל הוא לא זרק בחזרה, כל מה שזרקו אכל, אם לא
הספיק תפסה אשתו והכניסה לפה, וכמו שאומרים: לא נודע כי בא אל
קרבה.
אודי ואשתו צעקו אחד על השני, וזרקו כל מה שעוד עמד, מזל שלא
היה יותר קולה. דודה ברוניה תפסה בשערות של השאפה של דוד אריה,
והיא רצתה לזרוק עליה עוגה אבל פספסה והעוגה נמרחה על הפרצוף
של אשתו של דודיק, ואז היא אמרה: זה טוב לעור, אבל החליקה על
הרצפה החלקה מקרמים וסוכריות, והתיישבה בבום על-קולי על התחת
השמן שלה, חשבתי שזה רעידת אדמה. ובאמת חמור של השולחן התהפך
והכול נפל על הארץ, מהמיחם נשפך משהו חום וזרם בתעלות של
הקרמים, העוגות, והעוגיות.
היה נורא שמח, כבר אף אחד לא שמע כלום, אבל יורם הסתובב בתוך
הג'יפה של הרצפה וצעק: ''בעד ביטחון אישי ונגד הטרור! בעד
ביטחון כלכלי ונגד העוני! בעד מחשב לכל ילד ונגד פדופילים! בעד
חופש הביטוי ונגד פורנוגרפיה! בעד פואה-גרה ונגד פיטום אווזים!
בעד אחדות ונגד פי...'' ואז יורם ניגב עם השרוול את המקרן,
וקיפל את המסך עם הכתמים, לקח את התיק שלו, הביט שאף אחד לא
מסתכל, (אבל אני כן הסתכלתי) פתח את הדלת ויצא למסדרון, אני
רצתי אחריו ולפני שירד במדרגות, אמרתי לו: ''שחק אותה קול.''
היום לא הלכתי לבצפר, וזה כבר טוב. אבא הביא עיתון ואמר שכתבו
עלינו, אני קראתי: אתמול פוצצו פרובוקאטורים (איזו מילה ארוכה)
של מתנגדינו, חוג בית אותו העביר בכישרון ראוי לציון מועמדנו
לכנסת, יורם בר-דעת.
אבא ואימא התעסקו עד עכשיו בלעשות רשימה של הנזק. אימא אמרה
שיכניס גם את הווילון ואפילו את עבודת הניקיון, אפילו שלא
שילמה לי על זה. פתאום צלצל הטלפון הרמתי, אבל גם אימא הרימה,
היה זה הדוד אריה, הוא אמר: ''היה יופי של חוג בית, אבל של
איזה מפלגה זה היה?''
אימא אמרה לאבא: ''סוף סוף נוכל לרהט את הסלון, יופי שיש
בחירות.'' גם אני חושב ככה זה היה נורא שמח ועוד לא הלכתי
לבצפר.