בסוף נאחזתי בדת.
באתי ממשפחה דתית לאומית, כלומר משפחה שבה יוצאים לעבודה
ומתערים בחיים, אבל גם מאמינים באלוהים ומקיימים מצוות. עד
לגיל מסוים לא התעסקתי בשאלות של זהות דתית. לא היה לי זמן
לזה: הייתי עסוק מדי בלהיות ילד טוב. חוץ מזה לא היה לי צורך
בזה. אבל ברגע שהפסקתי להצליח בלימודים, החלה להתגנב לתוכי
הספקנות.
החינוך בבית הספר היה קפדני יותר מבחינה דתית מאשר בבתי רוב
הנערים שלמדו שם. באיזשהו שלב, עברו רוב החברה משבר של סתירה
בין הרצינות הדתית שבית הספר כיוון אליה לבין החפיפניקיות של
ההורים. אצל רוב הנערים המשבר היה חלק מגיל ההתבגרות, חלק
מהמרד בדור המבוגר. עוצמתו של המרד הייתה תלויה בעוצמת האישיות
שעמדה מאחוריו. בסוף תהליך ההתבגרות בחרו אמנם חלק מהנערים
בכיוון שונה מהוריהם, אך המרד נגמר והם התייצבו. הרוב לא סטו
מהדרך שגדלו עליה. אצלי, הדרך הייתה טוטאלית בהרבה משום שלא
היה לי מה להפסיד. לא הייתי פופולרי בחברה, לא אהוד על בנות,
ולא הרגשתי שמשפחתי מספקת לי משהו שאין לו תחליף. החלטתי להיות
"דתי באמת".
במסגרת ההחלטה להיות אמיתי עם הדתיות שלי וללכת עם זה עד הסוף,
התחלתי לקרוא הרבה חומר דתי. ספרים שמסבירים על משמעות המצוות,
שאבין למה אני עושה את הדברים ולא אעשה אותם רק בגלל שאמרו לי.
ככל שהבנתי יותר מה אני עושה חשתי סיפוק גדול יותר, הרגשתי שיש
לי מסגרת כלשהי לחיים. משהו בחיי חסרי המשמעות קיבל פתאום
משמעות. מצד שני, דברים התחילו להפריע לי. בבית למשל נהגו
לעשות כל מיני דברים לפי מנהג ובלי לחשוב. מכיוון שלמדתי היה
נראה לי הרבה פעמים שהמנהג טיפשי או אפילו סותר ממש ערך דתי.
הדברים האלה הביאו לחיכוכים בלתי פוסקים עם הוריי וגם עם שאר
המשפחה שהיו דתיים בסגנון דומה.
אחד הדברים הבולטים שאני זוכר הוא הוויכוחים שנגעו לכל ענייני
הצניעות, יחסי גברים ונשים.
בכל שנה לפני תחילת החופש הגדול היו המורים בבית הספר פותחים
בהכנתנו להתמודדות עם הפיתויים שמחכים לנו בחוץ. בגיל שבו
נערים מתפתחים מבחינה מינית, החטא הנורא ביותר שדיברו עליו היה
"הוצאת זרע לבטלה" (אוננות). המעשה הזה הוצג בצורה החמורה
ביותר שיש והוקבל אפילו לרצח (הרג של חיים פוטנציאליים שלא
יתממשו). בספרי הדת העניין הוצג בצורה ברורה לחלוטין: יש חובה
למעט ככל האפשר בחיכוך עם בן המין האחר - שלא לבוא לידי ניסיון
שסופו חטא. כמובן שלא יעלה על הדעת שבחור יבוא לחוף הים, שם
מסתובבות בחורות כמעט ערומות, הרי זוהי התגרות בלתי אפשרית
ביצר.
אז זהו, שלא. כלומר כן. כלומר כן יעלה על דעתם של אנשים שזה
מסתדר ביחד והאנשים האלה היו מהדור של הוריי. הם התעקשו ללכת
דווקא לים או בריכה מעורבת וטענו שההפרדה היא סתם קיצוניות
דתית. הייתי משתגע: מה, לאנשים האלה אין יצרים? הרי אני לא
הייתי מסוגל ללכת למקום שבו בחורות מסתובבות בבגד ים בלי
שיסתובב לי הראש. האם לאנשים נשואים אין יצר מין? (היום הייתי
עונה על זה: כנראה שלא!) ההתעקשות הזו של הוריי עצבנה אותי. לא
הספיק לי שלא אלך לבדי למקומות האלה. רציתי להבין למה הם כן
הולכים, למה הם לא מרגישים שזה לא בסדר. הרגשתי שהם צבועים.
מכיוון שזה לא היה נוח להם אז הם החליטו שזו קיצוניות. אבל זה
הרי הופיע בצורה מפורשת וחד משמעית בספרים. אז מי החליט שדווקא
פה אפשר לנהוג ככה ולא אחרת? אם אין התייחסות רצינית למקורות
הדת הרי שהכל הוא רק עניין של מוסכמות חברתיות?! לא הייתי מוכן
לעשות דברים על פי המוסכמות. אני חיפשתי משמעות.
בכיתה י', בערך בגיל 16, הגעתי לשיא התהליך של חיפוש עצמי.
התנתקתי כמעט לגמרי מבעיות היומיום, מן החברה, ממשחקים
ומפעולות בתנועת הנוער ושקעתי בחיפוש ה"אמת". מצאתי קבוצת
חבר'ה שכמוני גם הם חיפשו משמעות. באותה שנה היה מצבי בלימודים
הגרוע ביותר אי פעם וגם מצבי החברתי והאישי. החברה החדשה
שמצאתי סיפקה לי תחליף מסוים לחיים שהיו לי וגם משהו שנראה לי
כפתרון: לעבור ללמוד תורה בישיבה!
הרעיון הזה הפך להיות התקווה שלי. לא ידעתי בדיוק איך הוא
יפתור את בעיותיי, אבל הייתה לי הרגשה שבישיבה אוכל להתפנות
לחקור את משמעות החיים. בבית הספר היו מספר אנשים שכבר עשו
זאת: הם קיצרו את לימודיהם ועברו לישיבה. למעשה הם דחסו את
השנים של י"א וי"ב לשנה אחת. ידעתי שבשביל לשכנע את הוריי אני
חייב להבטיח שאעשה בגרות מלאה. זאת הפכה להיות האובססיה שלי.
הייתי חייב לברוח.
האובססיביות שלי הצליחה לשכנע את הוריי. עכשיו נשאר לשכנע את
המנהל. אני זוכר שנכנסנו, אני ואבי אל המנהל. הוא קיבל אותנו
בסבר פנים יפות אבל לאחר מילות נימוסים אמר לאבי:
"תראה, זה לא מוצא חן בעיניי. בחור צריך לסיים את הלימודים עם
החברים שלו. זה הדבר הבריא והנכון. כל הרעיון הזה של
הקיצור..." הוא העווה את פניו לאות שאיננו מוצא חן בעיניו.
פחדתי שהספקות שלו יערערו אותי. "טוב, כבר חשבנו על זה
והחלטנו". אמרתי מהר. המנהל הסכים בעל כורחו.
אמנם המנהל לא היה מחנך דגול ואין לי ספק שלא היה מבין את
בעיותיי, אבל בדיעבד הוא היחיד שהבין בחושו הבריא שיש בעיה.
הוא היחיד שהבין שבחור שרוצה לסיים תיכון לפני המחזור שלו, זה
לא בריא גם אם זה מוצג כהחלטה אידיאולוגית. ההורים שלי לא
הבינו.
את השנה הבאה, שנת סוף התיכון, עברתי עם מטרה. בשביל המטרה הזו
הייתי מוכן להתאמץ יותר קשה מהאחרים כי ראיתי את הסוף. בסופו
של דבר סיימתי לימודים עם תעודת בגרות והלכתי ללמוד בישיבה.
חלומי התגשם, או כך לפחות חשבתי. מהר מאוד גיליתי שגם בישיבה
מצבי לא השתנה. אמנם בישיבה מדברים במונחים אחרים כמו: ערכים,
נתינה, משמעות, אבל גם עולם הישיבה הוא עולם חברתי. המושגים
בהם האנשים מדברים מסביבי השתנו אבל החוקים החברתיים נשארו.
נשארתי בודד.
למה?
לא הבנתי. קיוויתי שהשתקעות מוחלטת בלימודים תוביל אותי
להזדהות גבוהה יותר או תפתח לפניי את שערי החברה אבל זה לא
קרה. גיליתי שבדרך מסתורית כלשהי, אין קשר בין ההשקעה או הידע
שלי בדת ליכולת להתקבל לחברה דתית. אנשים שהשקיעו הרבה פחות
ממני השתלבו בחברה בקלות רבה. הם השתמשו במושגים דתיים בלי
להבין בכלל מה הם אומרים אבל לחברה מסביב לא היה אכפת. ואילו
לי, שהתעניינתי והתעמקתי בכל דבר, לא היה עם מי לדבר.
אחרי כמה חודשים ראיתי שהגעתי למבוי סתום. כולם היו נראים
מרוצים ובטוחים בעצמם כל כך. למה לי זה אף פעם לא קורה? הלכתי
לדבר עם הרב שהיה אחראי על השנה שלי. הוא היה נחמד מאוד ומנומס
אבל לא ידע איך לעזור לי. הוא המליץ לי על קריאה בספרי הרב
מימון, "שרי המאה".
הסיפורים האלו היו אמנם מעניינים מאוד. הם עסקו בדמויות רבניות
שחיו בין השנים 1700 ועד לתחילת המאה ה-20. כל הרבנים בסיפורים
האלו היו שנונים מאוד ומבריקים. הם שילבו ידע הלכתי וחריפות
מחשבתית ביחד עם ניסיון חיים רב. הם ידעו להשיב לעניין ולפעמים
לעקוץ ובכל מקרה ניצחו תמיד בוויכוחים את הגויים או הרפורמים.
הם גם ידעו להיות ציניים לגבי שיגעונות דתיים. באחד הסיפורים
למשל, ראה חסיד אחד את רבו כשהוא יושב בבית המרחץ וקוצץ
ציפורניים. החסיד ניגש אל הרב ושאל אותו: ילמדנו רבנו, מה
הסגולה הגדולה בלקצוץ ציפורניים אחרי המרחץ?
הו, השיב הרב, זוהי סגולה גדולה ונעלה ולא יכולה להתגלות לכל
אחד.
החסיד שמח מאוד כי הרגיש שעלה על משהו.
אולי רבנו יוכל לזכות אותי ולומר לי מה אני צריך לעשות כדי
לגלות את הסוד?
בעיניו של הרב הבזיק ניצוץ. אתה צריך לטבול במקווה שבע פעמים
ביום, שבע פעמים בשבוע במשך שבעה שבועות. אז תהיה ראוי.
לאחר זמן, כשישב הרב שוב בבית המרחץ, תפס אותו החסיד. רבנו,
עשיתי מה שאמרת. עכשיו תוכל לומר לי מהי הסגולה בקציצת
הציפורניים אחרי המרחץ?
הרב סימן לחסיד להתקרב וזה התקרב בחרדת קודש. בני, אמר לו הרב,
הסגולה הגדולה של קציצת ציפורניים אחרי המרחץ היא - וכאן הנמיך
קולו ללחישה - שאחרי המרחץ הציפורניים רכות יותר...
בסיפורים האלו הוצגו הרבנים גם כאנשים אנושיים ביותר. כמו
בסיפור על האישה שבאה לרב חיים מבריסק, שהיה ידוע כמחמיר
בהלכה, לשאול אותו אם אפשר לעשות סדר פסח עם ארבע כוסות חלב,
במקום ארבע כוסות יין.
הרב הסתכל עליה רגע אחד בשתיקה ואז הוציא כסף מהכיס ונתן לה.
לאחר שהאישה הלכה שאלו אותו תלמידיו לפשר העניין והוא הסביר:
משאלתה על חלב הבנתי שאין לה כסף לקנות בשר לסעודה, שהרי אסור
לשתות חלב לאחר אכילת בשר. ואישה שאין לה כסף לסעודה בשרית
לחג, לא זקוקה לפסק הלכה, היא זקוקה לכסף...
הסיפורים האלה היו טובים (לאחר זמן נודע לי כי הרב מימון זכה
בפרס ישראל לספרות). היו בהם הרבה שנינות, ידע וחריפות, אבל
היה בהם גם משהו שהיה חסר לי יותר מכל. הסיפורים היו מלאים בכל
קשת הרגשות האנושיים: קנאה, שנאה, תחרות, וגם הרבה חמלה
ואנושיות. כשקראתי את הסיפורים הללו נשאבתי אל תוך העולם הזה
והתרגשתי עם הדמויות, סבלם ואושרם. בכל פעם שהייתי מסיים סיפור
הייתי מסתכל על השעון ואומר לעצמי שאני חייב כבר לחזור
ללימודים, שקראתי יותר מדי. אבל בכל פעם הייתי אומר לעצמי - רק
עוד סיפור אחד. וכך מצאתי את עצמי יושב בספריית הישיבה במשך
שבועות, נהנה מהשקט, עד שסיימתי את כל ששת הכרכים.
הנחיתה אל הקרקע הייתה כואבת. לאחר שבועות שהייתי שקוע בתוך
עולמי וכמעט מנותק, הבעיה רק התחדדה: מה אני עושה עם עצמי?
הקריאה רק העצימה את תחושת הפער שיש ביני לבין גיבורי הספר.
הרי הייתי רוצה להיות כמוהם ואילו עכשיו שאני יודע שלא אוכל
להגשים את ציפיותיי מעצמי, הייאוש רק גדל. הסתובבתי כל היום עם
הפרצוף באדמה. מדוכא. עצוב. הכרתי מישהו שלמד כמה שנים מעליי
והחלטתי לשתף אותו במה שעובר עליי.
אורן היה בחור גבוה, רזה וחיוור. הוא הרכיב משקפיים ונראה כמו
האינטלקטואל היהודי האולטימטיבי. הוא לא היה חבר'מן. הוא היה
טיפוס שקט והיו לו חברים מעטים, אבל הוא לא היה צריך יותר מזה.
הוא הפגין ביטחון שקט בדרכו, הקפיד על סדר לימוד ונראה כאילו
הוא מרוצה מאורח החיים הזה. דיבורו של אורן היה שקט ורך והוא
נתן לי תחושה שהוא אחד שיודע להקשיב.
יום אחד ניגשתי אליו בשביל המוביל לישיבה. לאחר ששאלתי אם אפשר
לדבר אתו על משהו אישי, אמרתי לו כי אני מרגיש לא טוב בישיבה.
"אתה לא אוהב את סגנון הלימוד?" הוא שאל.
קולי רעד ופניי הביעו מן הסתם את מצוקתי כשעניתי.
"לא, זה לא זה. אין לי חברים פה ואני לא מרגיש טוב באופן כללי.
אני לא מוצא את עצמי." "אהה". הוא הנהן בראשו כשוקל את מלותיו
בזהירות. "זה הגיע עד ל... הוצאת זרע?"
ברגע הראשון הייתי המום מישירות השאלה. הסמקתי והשפלתי את הראש
אבל החלטתי שאם כבר באתי לדבר אתו אהיה כנה.
"כן", עניתי.
מצד אחד הרגשתי בושה שחשפתי משהו כל כך לא נעים, אבל מצד שני
הרגשתי הקלה: זהו. הנחתי את הקלפים על השולחן.
אורן הציע לי להתייעץ עם רב מפורסם בציבור הדתי לאומי.
"ומה אני אגיד לו?" שאלתי.
"אתה יכול לדבר אתו על הכל, גם על אהה... מה שדיברנו עכשיו.
הוא מקבל אנשים באופן קבוע, זה בסדר, תרגיש חופשי, בשביל זה
הוא עושה את זה".
מיהרתי לקבוע פגישה. "בעוד שלושה חודשים", אמרה לי אשת הרב.
"אין משהו קרוב יותר?" שאלתי בייאוש. "הרב עמוס", ענתה. לא
רציתי להגיד שזה מקרה חירום ושתקתי. |
