בוקר אחד, בגיל 19, התעוררתי והבנתי שאני רוצה למות. פשוט
הבנתי שזהו, נגמרו כל התירוצים והתקוות - מצבי לא ישתנה. לא
ידעתי בשביל מה אני חי. אלה לא היו שאלות פילוסופיות גדולות על
מהות הקיום שהטרידו אותי. פשוט היה לי רע מאוד. לא רציתי לצאת
מהמיטה. שום דבר לא עניין אותי מספיק וחברת בני אדם הפחידה
אותי. שכבתי במיטה וחיכיתי למוות.


אני זוכר שאבי נכנס. "למה אתה לא הולך לעבודה?" הוא שאל.

"רע לי שם... ובעצם בכל מקום", עניתי בייאוש.


אבי הסתכל עליי במבט חומל והתיישב על קצה מיטתי.


"מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני בן 19 ואין לי חברים... אני לא יודע מה הבעיה
ומה דפוק בי אבל זה המצב."


אני לא יכול לשכוח את תשובתו.


"אבל חברים זה הדבר הכי חשוב שיש לבן אדם. את מי אתה חושב הכי
זוכרים בחתונה? את ההורים והמשפחה?! לא! את החברים! בחתונה
שלנו היו אולי איזה 30 חברים לכל אחד."


זה היה המסמר האחרון. אבא שלי היה האדם החכם ביותר שהכרתי.
כולם העריכו את חכמתו: חברים לעבודה, קרובי משפחה, שכנים - וגם
אני. הייתה לו השכלה רחבה וידע כללי עצום ביחד עם שיקול דעת של
אדם רב ניסיון. הוא תמיד ביטא את העמדה ההגיונית ביותר וכשהוא
אמר אותה, כולם היו משתכנעים. לכן הרגשתי שאני באמת חסר ערך,
מיותר.


אבל איפה טעיתי, מה אפשר היה לעשות אחרת?


אינני זוכר הרבה מילדותי, אבל מה שאכתוב כאן הוא מה שנחרט לי
בזיכרון ולכן כנראה שזה מה שהשפיע עליי ביותר. אני זוכר את
עצמי כילד מופנם, שמעולם לא היה חברותי ביותר. תמיד היה לי חבר
אחד או שניים. תמיד חיפשתי את החבר המושלם, החבר שאתו אדבר על
הכל, אחזור אתו מבית הספר, אשחק אתו אחרי הצהרים. החבר שיזדהה
אתי בכל הרגשותיי. אבל אף פעם לא מצאתי. תמיד החברות הייתה
נגמרת בנקודה שבה אני הייתי מרגיש שהחבר הטוב שלי הוא כבר לא
רק שלי. הוא יותר חברותי ממני ומעניינים אותו דברים אחרים והוא
כבר לא פנוי תמיד אחרי הצהרים לעשות אתי דברים ביחד.


בתנועת הנוער שאליה הלכתי המצב לא היה שונה בהרבה. היו פעולות
של התנועה אבל ההתרחשות האמיתית הייתה ההתרחשות החברתית. בזמן
שבין הפעולות היו משחקים או סתם עומדים ומדברים. אני זוכר שאף
פעם לא הבנתי איך להשתלב במעגל השיחה. שני חבר'ה היו עומדים
ומדברים וכל השאר היו מתגודדים מסביבם. לא הבנתי איך הם
מצליחים לייצר את ההתרחשות הזו סביבם, אבל הדבר הזה היה חוזר
על עצמו בכל שבוע. כל ניסיון לשכנע חבר'ה ליצור מעגל שיחה נוסף
לא הצליח. לא רציתי להיות נספח של השניים האלה אבל לא ידעתי מה
אפשר לעשות.


כך יצא, שלמרות שהייתי בכל הפעולות שעשו בתנועת הנוער ויצאתי
למחנות הקיץ וגם שיחקתי כדורגל וכדורסל אתם, לא הרגשתי באמת
שייך לשם. לא הייתי קיים, קולי לא נשמע, לא יכולתי להשפיע. לכל
היותר יכולתי להיות גרורה של האחרים, וגם זה עלה לי במאמץ
אדיר.


אני עדיין זוכר את העלבון שספגתי באחת הפעולות של התנועה. זה
היה אירוע לאחד החגים ואחת הבנות חיברה שיר בחרוזים שבו כל אחד
מבני השכבה זוכה להתייחסות. הקטע שנכתב עליי הלך כך: "ודידי
הלץ ויגאל בול עץ..."


בול עץ??? אני??? לראשונה קיבלתי מושג ברור על הצורה שבה אני
נתפש בחברה. אני זוכר שהרגשתי הלם וכעס. חשבתי על הבחורה שכתבה
את החרוז. הרי אני פי מיליון סוער ומלא רגשות ממנה. איך היא
מעזה? הבחורה הייתה מכוערת ושטחית וודאי שלא הייתה רגישה אבל
זה לא שינה כלום: היא הייתה מלאת ביטחון עצמי ואני פחדתי לפתוח
את הפה. פתאום התחלתי להבין את גודל הבעיה: לא רק שאני מרגיש
דברים בעוצמות חזקות פי כמה מאלה שמסביבי, אלא שגם אין לי דרך
להראות את זה מבחוץ.


אז איך בעצם שרדתי את כל השנים הארוכות עד לגיל 19?


לימודים. המשפחה שלי ראתה בלימודים את המפתח להצלחה בחיים.
הלחץ להשיג הישגים גבוהים היה עצום. מצד שני, אני נולדתי עם
שאיפה לשלמות שכוללת גם פחד מביקורת. הייתי מוכן לעשות כל דבר
כדי להימנע ממילת ביקורת (יש כאלו שרואים בכך תכונה: 'הוא לא
יודע לקבל ביקורת'. אז יש לי משהו לחדש להם - זה נכון וזה גם
לא יכול להשתנות). לא הבנתי את זה אז אבל בעצם ניסיתי להשיג
רגש על ידי הצטיינות בלימודים. ההצלחה בלימודים הייתה הדבר
היחיד שהיה לי ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי להיכשל. למזלי,
בשנים הראשונות זה בא לי די בקלות.


אני זוכר את המפנה הראשון בלימודים. זה היה בגיל די צעיר,
בכיתה ז'. עברתי ללמוד בבית ספר רציני יותר והלימודים עלו
ברמה. במשך התקופה הראשונה עוד הצלחתי לשמר את הישגיי הגבוהים
אולם מיד אחר כך התחילו הבעיות. זה התחיל במתמטיקה. באחד
השיעורים הרגשתי שאני לא מבין משהו. ביקשתי מהמורה שיסביר שוב.
הוא הסביר אבל שוב לא הבנתי. אני זוכר שהייתה לי תחושה מעומעמת
שהפעם זה שונה. שהפעם הזו מבשרת מפנה. זה לא היה משהו קטן
שאפשר לתקן בקלות. זה היה מין ענן שרבץ ביני לבין ההבנה של
החומר. ביקשתי מהמורה שיסביר שוב אבל הוא לא רצה לעכב את
השיעור ואמר שאבוא אליו בהפסקה. באתי אליו בהפסקה ולא עזבתי
אותו עד שהבנתי. בפעם הזו זה עבר בשלום. אבל זו הייתה רק
ההתחלה. בפעמים הבאות כבר שאלתי מראש פחות בכיתה ובניתי יותר
על ההסברים האישיים בהפסקה.


החומר נהיה יותר ויתר קשה וההסברים הלכו והתארכו. המורה היה
מתחיל ללכת ואני נאלצתי ללוות אותו לחדר המורים. החבר'ה התחילו
לכנות אותי 'לקקן'. חשבו שאני מנסה לעשות רושם על המורים. מה
שמעניין הוא שבניגוד לכינויים אחרים בחיי, הכינוי הזה לא הרגיז
אותי בכלל. הוא פשוט התמיה אותי. איך יכולתי להסביר להם שחיי
היו תלויים בהבנת החומר - להיות ראשון, לעולם לא לפגר? בניגוד
אליהם לא היה לי דבר מלבד הלימודים. הפחד מכישלון היה קיומי
ולכן לא התייחסתי בכלל להצקות של חבריי. חייתי בתוך הבועה שלי.
אבל בסופו של דבר הפסקתי לעשות את זה.


הסיבה הייתה שזה כבר לא היה רק במקצוע אחד אלא התפשט לכל
המקצועות הריאליים. עד כיתה ט' עוד שרדתי בכל המקצועות חוץ
ממתמטיקה. אבל בכיתה י' קיבלתי את הנכשל הראשון בתעודה. 4?
בלתי מספיק? לי, שמעולם לא קיבלתי ציון נמוך מ-8? איך אראה
ציון כזה בבית? מה גם שידעתי שאין מה לעשות. זה לא שלא התאמצתי
בלימודים. להפך, השקעתי הרבה יותר אלא שאותו 'ענן' שהפריד ביני
ובין המחשבה הריאלית רק הלך והתגבר.


לאט לאט החלה להצטבר בי תחושה של ייאוש. ראיתי שהלימודים
הולכים ונהיים יותר קשים ואני לא מצליח להישאר בעניינים. מה
אעשה? הבנתי שהמצב הזה לא הולך להשתנות. התחלתי לחכות לנסים.
לא היה לי כלום והייתי חייב להיאחז במשהו.