וזה נראה כאילו אני רק אומר וזה כבר יחקק על לוחות ברית      
עשויות קלקר מתפורר.
כשימאס לי אקח את כתבי הקודש ואפורר אותם מהחלון.
"שלג! שלג באמצע יולי!" יצעק השכן הסנילי מהקומה התחתונה
הוא לא זוכר את אישתו ורק לפעמים את הילדים שלו.
לפחות פעמיים בשבוע הוא הולך לאיבוד בשכונה.
אז הוא מתיישב על הספסל ומוציא מכיסו הפנימי שקית ניילון
שקופה
ששמים בה כריכים ומתוכה מוציא לחם יבש ומפזר אותם ליונים
הגרגרניות.
כשהוא שם על הספסל אתה יכול להיות בטוח שהוא שם כי לרגע שכח
לרגע איבד את עצמו ועד שהיונים מסיימות לאכול או עד שנגמרים
הפירורים או עד שאני או אישתו או כל אחד אחד שמכיר אותו מזכיר
לו מי הוא, אך עד אז הוא נשאר על הספסל.
בזמן שאני מנסה להיות אני יודע שהוא כבר היה.
זה גורם לך לחשוב בשביל מה לנסות אם הכל במילא ישכח.
קיבוץ הנדבות היומי מתחיל.
זמניות שמתחלפת בעוד זמניות.
עבודה קשה ומשקה בסוף יום.
לפעמים אישה רק לפעמים.
קירות דירת החדר מתקלפים ונראה לי שגם אחרי שמזמן לא אהיה כאן
בעל הבית לעולם לא יצבע אותם.
אבל זה בסדר,
אחריי יגור כאן סופר או צייר צעיר.
ואומנים אוהבים קירות מתקלפים.
המשמעות היומית שוקעת.
פנסי הרחוב ממהרים להידלק.
השכן מלמעלה יושב שם על הספסל עם הגב אליי, המגבעת האפורה שלו
לא יושבת נכון על הראש.
עקומה מעט אך הוא לא מסדר אותה
הוא יושב שם בלי לזוז היונים מתנפלות על שקית הפירורים ששמוטה
על נעלו השחורה.
היונים רבות ביניהן וזה נראה כי הן גם מנקרות את הנעל עצמה
גם אליהן הוא לא מגיב.
זה מוזר אבל למרות שהוא לא זוכר יותר מדי אני לא זוכר פעם אחת
שהוא שוכח לחייך.
היונים לא משאירות פירור אך משאירות שקית ניילון מנוקרת, הן
עפות להן והוא נשאר לשבת שם עם מגבעת עקומה ועם ידיים שמוטות.