כעבור שנה בערב פסח מצאנו את הכלים במקומם, בארון כלי הפסח.
ספרתי שמונה כוסות זכוכית שבורות. אבל את מכסה הסיר הגדול, סיר
המרק המשפחתי אינני מוצאת עד היום וכבר עברו שתים-עשרה שנה.

כל שנה בערב פסח אני חוזרת ומחפשת את מכסה הסיר, עולה בעצמי על
הסולם, נוברת בין הקופסאות. גם השנה. השרב הפתאומי שהגיע עם
רוחות החמסין, מילא את הבית באבק וחול. ציר אחד בדלת הארון
נשבר, וברווח שנוצר חדר החול גם לתוך כלי הפסח. אני עולה
בסולם, וכשראשי כמעט נוגע בתקרה אני מוצפת אדי חום שהצטברו
במרווח הצר שמעל הארון. הרוח החמה מעיפה את החול אל תוך פניי.
עיני צורבות, פי יבש. חסרת נשימה אני שולחת את ידי פנימה,
ובאפלת הארון אני ממששת קופסה אחר קופסה. את הקופסה הקרובה אלי
אני מושכת בכל הכוח. הקרטון נקרע לתוך ידי בחתך עמוק. הסולם
חורק מתחתי ואני אוחזת בו בכל כוחי. הזיעה ניגרת מראשי אל
עיניי, שוטפת את פני וממלאת את פי. הארון נשאר פתוח ואני יורדת
לאט, לאט, שלב אחר שלב. רגליי רועדות. אני מתיישבת בכבדות על
הרצפה הקרה, מוחה זיעתי בידי האחת ואוחזת שולי חולצתי בידי
האחרת, לעצור את שטף הדם. ראשי מונח על דופן הסולם, עיניי
עצומות ואז אני רואה את השולחן, את הכלים, את השעון.

זה היה יום שלישי והשעה הייתה תשע שלושים ושמונה. כלי הפסח היו
מונחים על השולחן, הצלחות זו על גבי זו. מפית בין צלחת לצלחת
כדי שלא ישברו. הסירים זה בתוך זה. שמונה סירים ספרתי ושמונה
מכסים. מאחוריהם, מוסתרות מעט, הכוסות, מסודרות בתוך קופסאות.
בשרי לחוד וחלבי לחוד. כך גם הסכו"ם. המפות היו עדיין בארון
הכביסה. בגדי השבת והחג כבר במכונה, עוד מחצית השעה, חשבתי
לעצמי, אוכל לתלות אותם על החבל, לייבוש. הכל מסודר ונקי.

דפיקות בדלת. הנחתי את העיתון על השולחן ליד הכלים. כאשר יחזור
בעלי הוא יעלה אותם לארון כלי הפסח. טוב שחוזרים מחר לעבודה,
הרהרתי, אחרי שבועיים של ריצות לבית-חולים, בישולים, ניקיונות,
אורחים. והאוטו במוסך כבר שלושה ימים.

שוב נשמעה הנקישה בדלת. הנמכתי את הרדיו. לא שמעתי חדשות מאז
הבוקר, כל-כך עסוקה הייתי בסילוק כלי- הפסח מהמטבח ובארגון
הבית. המסדרון היה מלא במזוודות מאז הגיעו האחים של בעלי
מארה"ב. הזעקנו אותם לאחר השיחה עם הרופא שהעלה חשש רציני
לחייו של חמי, סבא מרדכי. היינו בטוחים שהוא עומד למות בכל
רגע. יעברו עוד שמונה שנים עד שימות באמת, והוא בן תשעים
וארבע. אם יהיה צורך, אמרתי אז לבעלי, יש לנו סלון גדול, אפשר
לשבת שבעה אצלנו.
הדפיקות נשמעו שוב. ניגשתי אל הדלת. השעה הייתה עשר ושש-עשרה
דקות.

הסלון, שהיה תמיד גדול בעיני, לא הכיל את כל הבאים וממקום
מושבי שהיה נמוך יכולתי לראות רק את רגלי האנשים הרבים
ומתרבים, מתקרבים, נעצרים, מתכופפים, אומרים, לוחשים, עוברים
הלאה. ברווח שנוצר לפתע בין האנשים ראיתי את השולחן צמוד לקיר
המחבר את פינת האוכל והמטבח. כוסות חד-פעמיות ובקבוקי שתייה
רבים היו על השולחן. גם המיחם הגדול של שבת היה שם, גם קפה
ותה. אבל את כלי-הפסח לא ראיתי.

אני פוקחת את עיני ומרימה את ראשי, רואה את הארון פתוח והדלת
התלויה על ציר אחד נשענת על הסולם. היא לא תיפול, אני בולעת
דמעותיי, היא תחזיק מעמד.

אני קמה לאיטי גוררת את רגלי אל הסלון מביטה בך מקרוב עד שאני
חשה בפניי הרותחות את קרירות הזכוכית. גם הפעם, עיניים שלי,
אתה בכומתה אדומה ואני בברט שחור. זקן העומר המכסה את פניך מאז
הפסח ההוא לא גולח ובעוד שלושה ימים שוב פסח. אני מחזירה אותך
אל הפסנתר ונכנסת למקלחת לחבוש את היד.

בגובה העיניים, כך אמרת תמיד - "צריך להסתכל בגובה העיניים בלי
דיסטאנס במיוחד לפני היציאה לשטח". (אני שומעת אותך מגחך כשאני
עומדת מול המראה ואומרת לעצמי מחקה את קולך "בגובה העיניים.").
הירוק בעיניים שלי בדיוק כמו בעיניים שלך. אחת, אחת, אני מורטת
את השיער המיותר בין שתי הגבות שלא תהיינה מחוברות כמו אצלך.
את כתמי הגיל שלא היו שם לפני שתים-עשרה שנה אני מכסה שוב
במייק-אפ שלא מכסה את הירוק בעיניים שלי גם לא בשלך. אני
מרכיבה את משקפי השמש וממהרת לצאת לקניות לחג.