[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אינני איש של מחויבויות. לעתים לא רחוקות אני מוצא את עצמי
מפסיק לעשות באמצע. ככה זה. אני, ברגע שקושרים אותי, אני נפרם.
זה מעצמו קורה לי. לא יודע אפילו איך להשתלט על זה. ניסיתי
פעם. לא הלך לי טוב במיוחד. מצאתי את עצמי נכנס לתקופה אדירה
של חוסר מעש. ככה זה אני והתחייבויות. חברים קרובים בבתים
נפרדים וכל אחד חי את החיים שלו.

כמה טוב היה אילו הייתי יכול להסביר לאחרים שאינני איש של
מחויבויות. זאת אומרת, אני מסביר. הם גם עושים כן כזה עם הראש
אחרי שאני מסיים. אבל לא נראה כי הם מבינים במיוחד. יש כאלה
שאפילו צוחקים איתי. אבל כשזה קורה לי אתם הם מתחילים להתעצבן
או להתבכיין. פתאום הם לא מבינים. כאילו לא עשו לי כן ככה עם
הראש בצורה משכנעת וצחקו איתי ואמרו לפני זה כמה שהם מבינים.

ככה היה לי עם השקיות. ישבנו בבית קפה. אני והאיש של השקיות
ואמרתי לו הכל לפני זה.

"תבין, אני לא בן אדם של... אתה יודע. גם עם בחורות זה קורה לי
הרבה. אני לא סובל מצב שבו אני לא יכול פשוט לקום וללכת.
וכשקורה מצב כזה אני... פשוט..."

"קם והולך."

"קם והולך. נכון."

"אני מבין."

והוא הבין. הוא גם עשה כן עם הראש ואמר "אני עם בחורות גם כן
לא כל כך". וצחקנו על זה. ואז הוא אפילו הוסיף "אוי, כמה שאני
מבין". והמשכנו לצחוק. יותר חזק הפעם.

וככה חשבתי שהתחילה לה ידידות נפלאה, מסוג הידידויות שבן אדם
יום אחד פשוט קם והולך ולא מתבכיינים. והלכתי. הלכתי לפאב של
גרישה. הלכתי לבית הספר היסודי "צפרירים". הלכתי למסיבות
הבליינים בעיר התחתית. הלכתי לפארקים השקטים. ופרקתי. שקיות
ועוד שקיות. וכולם היו מאושרים. חוץ מההורים כמובן.

עברו כמה חודשים והייתי די מאושר מעבודתי החדשה-ישנה. זה התחיל
להיות עניין שבשגרה אצלי. ואז הגיע חג החנוכה. ואתו הגיעה שפעת
החנוכה. ושכבתי בבית שבוע ימים עם ארבעים מעלות חום ושקיות.
ואז זה התחיל. פתאום הם באו אליי האנשים. כולם. הערסים שבאו
לגרישה, הבליינים, אפילו הילדים מצפרירים פתאום ידעו איפה אני
גר והגיעו. ולכולם היו סמים כמובן. שקיות על שקיות של סמים.

האיש של השקיות היה מאוד מרוצה מהעניין. ובאמת, זה נורא כיף
שאפשר לעבוד גם מהבית. אך לאחר שהחלמתי החלטתי שאני לא אוהב את
הביקורים. ובכלל, לא אוהב את זה. פתאום לא נראה לי כל העסק הזה
של השקיות. חיימקה (האיש של השקיות) הבטיח שזה דיכאון זמני.
דיכאון כזה של החורף. הוא הבטיח שזה ייקח עוד כמה ימים וזה
יעבור. אבל אני לא רציתי לחכות כמה ימים. חוצמזה ידעתי שזה לא
יעבור. וגם אם כן, זה ייקח יותר מכמה ימים.

אז עשיתי את מה שאני רגיל לעשות במצב כזה, כשנראה שקושרים
אותי. קמתי והלכתי. ככה, סגרתי לי את המקום. לא נתתי לאף אחד
להיכנס. את השקיות הוצאתי מחוץ לדלת ושמתי מתחת למרבד של
הנעליים שמנקים בכניסה. והאנשים לקחו. שמעתי אותם דוחפים ידיים
מתחת לשטיח של הדלת. שייקחו, חשבתי. אותי זה לא הטריד.

ואז נפתחה הדלת. מה זה נפתחה, יצאה מהצירים. שני גברים לבושים
שחורים נכנסו פנימה. הם הפכו את הבית וזה נורא עצבן אותי כי זה
בכלל היה המקום שלי. אבל לא אמרתי להם כלום כי הם היו נורא
גדולים ושחורים כאלה. אפילו שהיו להם פנים לבנים. אחרי שהם
סיימו להפוך את הבית הם החזיקו אותי וקשרו אותי. שוב, לא ממש
ניסיתי להתנגד כי ידעתי שככה הם רק ישברו לי את העצמות וזה
יהיה יותר כואב. אז ישבתי על איזה כיסא מאולתר שאליו קשרו
אותי. והם עדיין החזיקו אותי שאני לא אזוז.

ואז נכנס חיימקה. האיש של השקיות. תנחשו מה היה לו ביד? שקית.
הוא היה נורא אדום בפנים. מייד הבנתי. הוא סתם אמר. סתם שקרן.
סתם עשה לי ככה עם הראש וצחק איתי. ואמרתי לו את זה.

"אתה יודע מה אתה? אתה חתיכת שקרן. זה מה שאתה. ולא רק שאתה
שקרן אתה גם מטומטם. תראה על מה אתה מבזבז את הזמן שלך."

באופן מסתורי הוא שתק. הוא נתן לי לדבר עכשיו. כנראה שבאמת
עניין אותו לשמוע מה יש לי להגיד. אז המשכתי.

"במקום לשלוח את שני ה... אלה למסיבות יער למכור סמים אתה שולח
אותם אליי. יכולת לטפל בי בעצמך אם לא היית כזה מפגר. אני אגיד
לך מה אתה צריך - מרכז הערכה. אני רציני לגמרי. אם לא היית כזה
אידיוט היית מעביר אנשים מרכז הערכה לפני שהם באים להיות סוחרי
סמים. ואז לא היית צריך בכלל להתעסק עם טיפוסים כמוני."

נראה כי חיימקה שקל את דבריי כי הוא התיישב על כיסא מולי
והסתכל לי ישר עם העיניים שלו לתוך הפנים. הוא אפילו הביע את
עניינו במילים:

"מרכז הערכה לסוחרי סמים?"

"כן! אתה יודע לכמה מרכזי הערכה שלחו אותי? לא עברתי אף אחד
מהם. ואתה יודע למה לא עברתי?"

האיש זקר את שתי גבותיו בשאלה.

"כי כבר בשלב ההצגה האישית אמרתי שאני לא איש של מחויבויות.
אני יכול פשוט לקום וללכת. וזה מה שהם נתנו לי לעשות - לקום
וללכת. וככה הלכתי. מכל מקום. בגלל זה לא מצאתי עבודה
אמיתית."

שוב האיש עשה כן עם הראש.

"מה כן? מה כן? אז עכשיו אתה מבין אותי? אתה לא מבין אותי.
ובגלל זה אני אומר לך שאתה מטומטם. אני גם מטומטם. אני לא אומר
שלא. אבל אני לפחות כנה. אני ישבתי איתך, שתינו קפה ומה אני
אמרתי? הא? מה אני אמרתי?"

חיימקה שתק. נראה שהוא לא התכוון לתת לי לסיים לדבר בכל מקרה.
אולי הוא חשב שאם הוא לא יעשה משהו אני אמשיך לדבר לנצח. אבל
הוא טעה. אני לא הייתי ממשיך לדבר לנצח. הייתי ממשיך לדבר רק
עד לנקודה שבה הייתי מתחיל להרגיש כי המילים קושרות אותי ואז
הייתי מפסיק. לא הייתי קם והולך כי קשרו אותי לכיסא כמובן.
ובתור בן אדם שלא מסתדר עם מחויבויות זה היה מאוד לא פשוט
בשבילי.

בכל מקרה חיימקה פרש את השקית הגדולה והריקה וקשר לי על הפנים.
ככה הוא השאיר אותי, האיש של השקיות. ואני, האיש שפוחד
ממחויבויות, נשארתי להתמודד עם פחדיי לבדי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום למדתי
תורה, ואחרי
השיעור יש לי רק
משו אחד להגיד-
אל תאמינו
לתורה.
נכון אלוהים אמר
ויהי אור?

היום אמרתי ויהי
אור, והדבר
היחיד שהאיר היה
התחת שלי.


שפרירית עושה
ג'וגינג


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/06 11:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה