50. או אולי 60? טוב, נהנה מהספק- 50.
עוד 950 מקסימום. וצריך גם לרוץ. אני ארבוץ קצת מול הטלוויזיה
חצי שעה ואצא לרוץ.

מים. הרבה הרבה מים. שאני לא אהיה רעבה.
מקלחת, אחרי הריצה. בא לי להקיא. אני אוכל אח"כ.

נהייתי רעבה, יש לי עוד 950 גג. אני אחתוך סלט... ניקח מסטיק
ללא סוכר בשביל לא לנשנש תוך כדי.
גמבה, קטנה. שני עלים של חסה. חצי מלפפון. מעט עגבניות שרי.
נתפנק בטיפה גבינה בולגרית 5% ושלושה זיתים. המון מיץ לימון.
מלח, פלפל. שתי פרוסות לחם קל בשביל הפחמימות, וארבע פרוסות של
פסטרמה דלת שומן בשביל החלבונים, כי זאת דיאטה בריאה, אני לא
מופרעת אכילה או משהו כזה. בסרט הזה כבר הייתי לפני שנתיים,
אני יודעת להיזהר. כוס מלאה דיאט קולה.
80... 180... 100? זה 280+50, 330. נעגל ל-350. מצויין. אני
מפוצצת.

עכשיו לא אוכלים בשש שעות הקרובות.

עוד 5 קילו. זה כלום. אפשר להוריד את זה בחודש. להמשיך ככה. אז
מה אם טחנתי אתמול כמו פרה? ואכלתי רק 350 היום. זה כלום. ואני
מפוצצת בא לי להקיא. אבל אני לא מקיאה, זאת דיאטה בריאה.
אז מה אם הקאתי בשבוע שעבר? זה היה כי טחנתי. מהיום אני לא
טוחנת. מהיום אני בריאה. אני גם ארגיש יותר טוב. ואני שוב אכנס
לג'ינס שלי. אז מה אם אני אומרת את זה כבר שנתיים? מהיום הכל
יהיה אחרת. הפעם זה שונה. אני מרגישה את זה.

אז מה אם מחר אני שוב טוחנת? העיקר שאני לא מאבדת תקווה. העיקר
שאני לא מוותרת לעצמי. אז מה אם כל הבגדים שלי קטנים עלי ואני
חוזרת על אותו ג'ינס שהרחבתי יום אחרי יום כבר שנה וחצי? העיקר
שאני לא קונה ג'ינס חדש במידה אחת יותר. כי אז זה כאילו
וויתרתי לעצמי והשלמתי עם המשקל הנוכחי (והמזעזע) שלי.
אז מה אם לא נסעתי לחו"ל עם חברות בסוף התיכון? זה לא היה בגלל
שאני שמנה. זה היה פשוט שיקול דעת הגיוני, חבל לי להוציא על זה
את הכסף, זה לא שווה את זה. לא חשוב שיש לי את הכסף לזה כי אני
עובדת כמו חמור. אני שורפת הרבה קלוריות בעבודה ואני גם לא
אוכלת המון שעות. זה מצויין. אז מה אם אני חוזרת אח"כ הביתה
וטוחנת בלי סיבה? מחר יהיה יותר טוב. ממחר דיאטה אבל הפעם
רציני.
אז מה אם לא יצאתי אתמול עם הבחור שרציתי? אפילו שהוא נורא
רצה. זה היה כי טחנתי כל היום. אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב,
ושנצא מחר. והיום ומחר אני ארוץ, ואעשה דיאטה. אז אני אוכל
לצאת איתו.
ואני בכלל לא רעבה. וגם לא בא לי לאכול. אני שונאת אוכל. אני
בכלל לא מבינה איך אנשים מסוגלים לאכול. בא לי להקיא רק מלחשוב
על אוכל.
אני לא מבינה איך זה הגיוני שאני טוחנת בכלל? אני הרי אף פעם
לא רעבה. ואני גם שונאת אוכל.

אז מה אם אני עצבנית עכשיו, ועצובה, וכועסת, ובדיכאון, ורוצה
לדפוק ת'ראש בקיר, ורוצה להקיא, ולפעמים מקיאה, וצועקת על
כולם, ומסתגרת בחדר מתחת לשמיכה. זה כי טחנתי עכשיו. ומחר אני
לא אטחן, ממחר דיאטה, והפעם רציני.