ריח הזמן נוזל לי בין האצבעות.
שרוף, רקוב.
רק לישון ולישון. כבר אין בי יותר כוח.
זכוכיות קטנות של יופי מדממות בשתיקה.
שברים של דמעות הולכים ודוהים.
סיגריות בשרשרת ומקלחת קפואה רותחת. כתמים של כאב.
סוציומטית. יש עוד אנשים בבית. לסגור את הדלת לפתוח חלון לכבות
את האור, להקפיא את הזמן שלא ייזל.
אוהב אותך לנצח ושירים מתנגנים. עוד עמוד אחד לספר והם
צועקים.
סוציומטית, מגעילה. הוא לא צריך אותך יותר. גם אני בעצם כבר לא
ממש צריכה.

פוך וסגריה.
וגשם. יורד עלי דרך החלון.
שאיפה.

אני עוצמת עיניים וכמעט מצליחה להרגיש אותך סביבי.
לב פועם ודם זורם לי מהר בוורידים.

"אין רצפה, אני מרחפת".
השפתיים שלך נצמדות לשלי הנפש מתנתקת מהגוף, מתרוממת.
שאיפה.

אני רוצה נדנדה. וקפה שחור, חזק ומתוק.
אלוהים, השקט. הוא עוטף אותי, הכל נמס.
שאיפה.

"אני אוהבת אותך".
זה לא משהו שאומרים כ"כ מהר.
שאיפה.

אני נופלת, אין רצפה.
"את מרגישה את זה? הכל נמס."
שאיפה.

מסתובבת, והכל נעלם.
"אבל למה, למה תמיד באחרונה?"



והפחד המטופש הזה, שלא נותן לי להעלם.
ששששש. עדיף שתשתקי ילדה.