אני יושבת באמבט עכור של שנאה עצמית.
מסתבנת.
מכאן אני כבר לא אצא נקייה.
אני שוקעת בדממה ומפנטזת על עצמי בעורה של מישהי אחרת.
לא נוח לי. אני בטח נשענת על האופי ששקע הכי עמוק.
זה לא ה"בחוץ" שדפוק אצלי, לפחות לא בעיניי. זה רק כיסוי עלוב
ל"בפנים", אבל לשם אי אפשר להגיע עם הסבון.
אני משפשפת את המצח. מעניין אם הצלחתי למחוק את ה"פרווה".

קוראים לי פעם אחת.
אני מתעלמת ואין עוד קריאה.
עם האוזניים במים אני שומעת את העולם שבחוץ.
קול פנימי אומר לי 'זה לא הזמן המתאים לשקוע'. מתי הזמן
יתאים?
ואז קריאה שנייה. 'אני כאן' אני שומעת את עצמי אומרת בקול עליז
וחוזרת לצלול.

אני מסתבנת פעם שנייה ורק אז מבחינה בכך.
הקצף צף וממאן להתערבב במים. הוא גם לא נספג פנימה, לא עמוק.

אני יושבת באמבט עכור של שנאה עצמית.
אתם הכנסתם אותי לשם. רק אני אוכל להוציא.