# 8:22am, 3.4.06: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה
עימדי", חשבה, יוצאת את שערי תל השומר.
כמה נוח ללהג קלישאות, כשהרצוי, מהווה נישה שוות ערך לגלגל
הצלה. מגע המתכת בפנים כף היד גרם לה לצייר תנודות חשמל בין
קצות אצבעותיה לבין גוש הברזל, בגודל חצי קמיצה, שהוסר רק מספר
שעות קודם לכן מהלחי השמאלית. "הם אמרו שיסירו אותו רק כשהגוף
יתחיל הלראות סימני דחייה", אמר הצעיר, תכול העיניים, כשדוק
ריאליזם ניבט מהם, גלילי מתכת בוקעים מבין ירכו השמאלית,
מהווים תזכורת למועד בו התווספה הנימה הצרודה לקולו, והחל נרעד
כל פעם ששמע משק כנפי מסוק מבעד לחלון מיטת חוליו.
"כאשצליח לעמוד עליהן אני מתכוון לחזור למחנה הפליטים, להקיש
על הדלת של אמא שלו, ולהחזיר לה את המתכת. שמרי עליה טוב. צריך
לכבד את האמהות, שנשארות לשאת את החלל", הוא מושיט ידו ולוטף
פעם נוספת במתכת הקפואה. "אני אגיד לה קחיץ הבן שלך, הוא שכח
משהו אצלי. אם אני אצליח להתאפק, אני אשמיט את ה"תרתי משמע".
קול מפקדו שקורא לו לילה-לילה, צורב אפילו יותר מהמתכת הבוערת
המכלה את העור החי. "עכשיו נשאר לי לעזור רק לעצמי", הוא
מחייך, לוגם מעט מן הנוזל המכלה אש, המזמין הצצה מבעד פילטר
מטושטש, נינוח, זך. "לרוויה", אמו מחייכת, מצרה. "ברוכה הבאה
לגבעת התחמושת", היא מתבדחת, ספק אפופת מעטה ציני, ספק
מקאבריות משתלחת. "את ממונה לאפסנאית הראשית, רק זכרי, להחזיר
את הכדור בזמן". הכדור, מצידו, נינוח כמו הותאם בדיוק לכף היד
שאוחזת בו. חלקיק מתכת גולמית שהושחזה מבנין שתשתיותיו לבטח
צוברות אבק במחנה הפליטים הסמוך, כמה עשרות קילומטרים מהמיטה
הסתורה וריח האנטיביוטיקה הנדבק למקטורן. מהדקת את אחיזתה בגרם
המתכת, הרגישה חגיגיות מרוסנת, כאילו אחזה באבן פינה של רגעים
בהם ההיסטוריה הופכת מאש ותמרות עשן לצבעי פסטל ובדיחה שחורה.
במושב האחרון בקו 694, בדתה חדר אפלולי ובו ספריה ועשרות
מדפים. גרם על גרם על גרם של צנצנות פורמלין ובהן חומר לשימור
מתכת, מולקולות הטומנות בחובן פיסות עור, קריאות זעזוע, דממה
של מי שלא ידעו כיצד לנהוג כשהפקודות כבר לא תקפות, כומתות
שצברו אבק שריפה וכעת מונחות על כתפי לוחמים גאים, שזו דרכם
לסמן איקס על דופן חרך הירי. הרי השומרון הניבטים מבעד לענפי
הדקל, אפופים ערפל, יהיו שם גם מחר. בשר התותחים המעורר
ריקושטים, יהיה טרי גם ביובל הבא, כאשר תפוז אחד ירקב, וריח
ההדרים יחלוף מדלת לדלת, מגג הרעפים הראשון בשכונה ועד בית
האבן האיתן ההוא, שם, שגרם מתכת אחד חסר בתשתיתו. ביצה
ותרנגול, ריקבון וטריות, הניצנים שנטמנים כעת, ינבטו גם כשילדו
תכול העיניים ישלח יד סקרנית לעבר הגדם, וישאל, בתום ילדי
מתריס: "אבא, קח אותי למקום בו השארת את הרגל ההיא".
#11:59am, 3.4.06: "תודה, זה נורא מחמיא לי שאני עמדך בזמן
שאת הולכת בגיא צלמוות ואף רע לא ירא לך. כ"כ מתחשב מצידך שאת
עצמך, עמדי".
29.12.06. לזכר אורי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.