הצללים מתארכים בגינת השעשועים. השמש כבר שוקעת. אבל אליה לא
רוצה ללכת הביתה.
אני יושבת על הספסל, משקיעה את בהונותיי העירומות בחול הקריר.
אנחנו לבד בגינה, כל האמהות האחרות כבר קיפלו את ילדיהן
והסתלקו להן. הגינה שוקעת לתוך הערב: הנדנדות עומדות דוממות,
פני השלוליות ליד הברזייה חלקות מקמטים, העכבישים שבים לטוות
את קוריהם בין קורות העץ של המתקנים באין מפריע. רוח של בין
ערביים מרחישה את צמרות העצים, הענפים כמו לוחשים זה לזה איזה
סוד עתיק שרק הם, והעורבים שמתנחלים עליהם לשנת הלילה, מבינים.
אנחנו לבד בגינה, ואני כמעט יכולה לדמיין שאנחנו לבד בעיר
הזאת, לבד בעולם.
אליה רצה אליי בשמחה, בידה בקבוק דיאט קולה שאחת האמהות לא
השליכה לפח. היא מעמידה אותו לידי על הספסל, רוכנת לקחת את הכף
שלה, מנסה למלא אותו בחול. כשתתייאש מהמשימה תחזור למגלשה
ותשאיר את הבקבוק לידי, תלולית של חול מסביבו. בספר שאהבתי
פעם, כשהייתי ילדה, מתחיל סיפור ההרפתקאות של הגיבור כשהוא
יושב לבדו בגן השעשועים, מוצא בקבוק ומשחרר ממנו שד שממלא את
משאלתו. מאיפה יתחיל הסיפור שלי?
אולי מכאן, מהרגע הזה כאן בגינה. זוהי נקודת התחלה טובה ככל
אחת אחרת. לפחות אין בה כאב. לא כאב חדש, בכל אופן.
ומה תהיה המשאלה שלי, לו יהיה שד בבקבוק?
היזהרו במשאלותיכם, הן עלולות להתגשם. איך זה היה יכול להזיק
לי, לו הייתה מתגשמת המשאלה שלי? שלא תילקח ממני בתאונת דרכים
מטופשת. שלא תלך ממני, מאהבי, אהובי, חברי, אבי בנותיי.
אבל בבקבוק יש רק חול. אני קמה, משחילה את כפות רגליי לכפכפים.
בואי, אליה. נלך לקחת את נטע מהג'ודו.

איך זה היה פעם:
אני מגיעה הביתה עם הבנות, אחרי אחד מסיבובי אחר הצהריים
הרגילים - נטע אצל חברה או בחוג, אליה איתי בגינה, או
בסידורים. ארוחת ערב, נטע מקשקשת ומנדנדת רגליה ליד השולחן,
אליה צוחקת וזורקת חתיכות אוכל מהכיסא הגבוה שלה. מה הן
אוכלות: חביתה, גבינה או לחם מטוגן, לפעמים פיצה או פנקייקים.
נטע אוהבת גם קורנפלקס, אליה לא.
אחר כך אורן מגיע, נכנס בדלת וקורא: שלום לנסיכות שלי! מעיף את
המפתחות על שולחן האוכל הגדול, נכנס למטבח, נושק לי: ומה שלום
המלכה שלי? מזנב בצלחות של הבנות, הן צוהלות אליו, נטע מספרת
לו את החדשות שלה, אליה גם, בג'יבריש.
אחר כך הוא עושה להן מקלחת, יחד או לחוד, לפעמים אמבטיות. מחתל
את אליה, מלביש פיג'מות.
אחרי שהן במיטות, אנחנו אוכלים ארוחת ערב, יחד. מה אנחנו
אוכלים: לפעמים קציצות ברוטב, לפעמים פסטה, עוף בתנור מדי פעם.
אם לא בישלנו כלום, אז חביתה. ומדברים.

איך זה היום:
מגיעים הביתה. ארוחת ערב. הן מקשקשות וצוהלות זו עם זו, ואיתי.
מה הן אוכלות: חביתה, גבינה או לחם מטוגן, לפעמים פיצה או
פנקייקים. יש דברים שלא משתנים. שתיהן אוהבות קורנפלקס, יש גם
דברים שכן משתנים. אחר כך מקלחות: נטע מתקלחת לבד, אני מקלחת
את אליה, לפעמים היא מבקשת אמבטיה. בכל יום מישהי אחרת מתקלחת
ראשונה. אני מחתלת את אליה, היא עוד לא גמולה בלילה.
אחרי שהן במיטות, אני אוכלת. מה אני אוכלת: חביתה, סלט, לחם.
לבד.
אין לי עם מי לדבר.

מאז שאורן איננו, נטע ישנה איתי בלילות.
בהתחלה עוד ניסיתי להעביר אותה למיטה שלה בחזרה. אחר כך
ויתרתי. נעימה לי נוכחות גופה החם, הנושם, במיטה לידי. החלומות
שלה צבעוניים ומוארים, נדמה לי שהם מאירים גם את חלומותיי.
היא הולכת לישון אחרי אליה. יש לנו מנהג חדש, מאז שאורן איננו.
אני מספרת לה סיפור בהמשכים, לפני השינה. זה סיפור שאני ממציאה
לה. הערב נתחיל סיפור חדש, כי אתמול נגמר הסיפור הקודם. הסוף
היה טוב, כמובן. בגיל תשע עוד מאמינים שהסוף תמיד טוב.
ובעצם, זה לא מנהג כל כך חדש. אורן כבר איננו כמעט שנה.
על מה את רוצה את הסיפור החדש?
היא מתכרבלת בשמיכה, מחייכת חיוך מהורהר. אני רוצה אביר שיוצא
למסע ארוך. תעשי שהוא יהיה חזק וחתיך.
מה עוד?
שיהיו לו כוחות קסם.
אלא מה.
היא עוצמת את עיניה, להקשיב בריכוז. אני מספרת:

אגדת האביר
השמש זרחה, והרוכב הבודד עצר בראש גבעה להביט בתחילת היום
החדש, כהרגלו. ציפור בודדה דאתה גבוה מעל ראשו ולאחר מכן טסה
לתוך הזריחה, כמו מבשרת על בואו. עיניו הזהובות, כשל כל בני
מינו, הביטו ביציבות אל תוך הזהב הנוזלי של השמש, והוא המשיך
בדרכו.
בגדיו, בשעה זו של הבוקר, היו תכלת-אפרפר. גלימתו התנופפה
מאחוריו כשדהר על סוסו, כנף שוליה כסף. סביב צווארו נתלה, כבד,
ענק גמיש ומוצק, כחול-ירקרק.
רגע, אמא, ענק?
ענק זו מילה נרדפת לשרשרת לצוואר.
היא מהנהנת, עוצמת שוב את עיניה. אני ממשיכה.
מאוחר יותר, כשהצללים התקצרו והאוויר התחמם, עצר לצד נחל קטן
בין עצים מצלים. הוא טיפס מעל סוסו, סוס גדול ואצילי שצבעו
כפלדה, וטפח בחיבה על צווארו. בהיעדר חברת בני אדם, הסוס הזה
הוא ידידו הטוב. הוא שחרר אותו לאכול מן העשב הירוק, הרך,
ולשתות ממי הנחל הצלולים, הקרים, ולאחר מכן התיישב על סלע,
מסיט את גלימתו מעבר לכתפו. מצרור עור הוציא לו כיכר לחם
ופירות, והחל לאכול. רבידו (אמא, מה זה רביד?) השתלשל אז
מצווארו והחליק על החול, חמקמק ככספית, עד שצד לו אף הוא את
ארוחתו. אז חזר אל הרוכב והתפתל סביב פרק ידו השמאלית.
חשבתי שזה תכשיט?
אני מחייכת. זה נחש שמתחזה לתכשיט.
היא שולחת יד ומשחקת בשערי. האביר הזה מוצא חן בעיניי. איך
קוראים לו?
איך את רוצה לקרוא לו?
היא חושבת קצת. אני לא יודעת שמות של אבירים. את תמצאי לו שם.
גם אני לא יודעת שמות של אבירים. אני יורה את השם המופרז
הראשון שעולה בדעתי. נוריאן. בסדר?
היא מרוצה.
לילה טוב, מותק.

אחר כך, בחדר האמבטיה, אני קולפת מעליי את הבגדים, נעמדת מול
המראה בעירום. סוקרת את הקמטים הקטנים בזוויות העיניים ובמצח.
השער שלי, חום וארוך, דורש תספורת, גם גוונים לא יזיקו. חופנת
את השדיים, מה שהיה פעם מלאות עסיסית ומוצקה הפך אחרי שתי
לידות והנקות לבשלות-יתר מסוימת, הפטמות שהתכהו בהריונות לא
ממש חזרו לצבע הוורוד הבתולי של הנעורים. פה ושם איזה סימן
מתיחה, ואני חייבת לחזור להתעמל. ככל שעובר הזמן אני מתחילה
להסתכל על הגוף הזה בעין ביקורתית יותר. אולי כי כל כך הרבה
זמן אף אחד לא אהב את הגוף שלי, לא אמר בשבחיו. אולי כי אני
מתחילה לחשוב עליו בצורה שיווקית: מישהו ירצה פעם את הסחורה
הזו?
המחשבה הזו מעלה בפי טעם מר של בגידה. אני מצטמררת.
קרני, את רק בן אדם, אמרה לי עלמה. זה נורמלי שהמגע הפיזי חסר
לך. לא היית אנושית אם לא.
אני מאוד אנושית. אני כמהה למגע, לליטוף, לחיבוק לא-ילדי.
לפעמים נדמה לי שהגוף שלי הוא קליפה שבתוכה ריק, ואקום. לפעמים
נדמה לי שבכל רגע הקליפה הזו תקרוס פנימה, יבשה ומתפוררת כמו
גלד של פצע. פעמיים כבר קניתי מגע בכסף, הלכתי לעיסוי, ובמספרה
אני מתענגת על מגע אצבעותיו החזקות של החופף בשערי, על האצבעות
המלטפות בעדינות, כמעט ברוך, את קצף השמפו הרחק מן העיניים.
אני עוצמת את עיניי ומדמיינת שהוא חושק בי.
אני נכנסת למקלחת, נשענת על הקיר, מכוונת את סילון המים החזק
בין רגליי. זה טכני מאוד, אני גומרת מייד, ושוב, ואני ריקה כל
כך, מרוקנת מכוחות ומרגשות. אלו לא דמעות שזולגות על פניי, רק
מים.