תחת אור מנורה מהבהב בשקט יושבת ילדה ותוהה.
מהרהרת לה במלאכת מחשבת, מחפשת תשובה.
היא רואה את הטיפשות, את השפל, הליכלוך והכאב.
מה פשר השקר?
מה פשר המחלמה?
מה פשר השתיקה הגדולה?
כיעור גדול שנאבק בתוך אבק כחול, דמוי אפור.
ואחרי שהיא רואה,
אחרי שהיא מבינה, איך היא יכולה להסתכל במראה?
ואכן רואה היא כמה קל ופשוט זה להתקרב לשפל,
להתבוסס בביצה חסרת פשר של כלום.
וכמה שכולנו מסוגלים להתעלות הרבה מעל זה.
לעלות על מרבד קסמים, על אי משוטטים, לנוע אל עבר החלום.
אך צריך הדבר להעשות בהבנה. קבלה ואהבה את החלק השפל בנו.
להבין שאנחנו גם זה וגם זה.
להתרומם קדימה, ולעולם לא לשכוח מהיכן באנו.
מכונת הזמן, מכונה סגולה,
סיימה את דברה,
אל הילדה.