לוקחים נשימה עמוקה, שואפים סיגריה עד תומה,
מסתכלים רחוק, אבל לא רואים,
איך הכל דועך, כמה החיים קשים.
הולכים בהמון, אך לא ברור לאן,
אין כיוון, הכל בלאגן.
מרגישים בדד וזועקים לאל,
שאת הסבל יקח, שאת הכאב ירפה.
בלילה שוכבים בודדים ומדממים במיטה,
ואין מי שיענה ויקשיב,
שיבין כמה מר גורלנו, גורל בו אנו בחרנו.

כן כנראה שבחרתי לסבול ואל המוות לחבור,
אחרת לא הייתי יודעת שלכיוון אחר נפשי צורחת,
אותה דרך שקיימת אך לא הלכתי בה עד כה,
כי הייתי עסוקה בלחפור את הקבר של עצמי.

אין לי את הכוח החוזק והרצון,
לקום ולעזוב ובצד אחר של החיים לחיות,
הצד הקשה והמתמודד הצד שצריך לשרוד,
לא את הכאב והסבל והיאוש,
אלא החיים עצמם על כל צידם,
ולפעמים קשה הרבה יותר לשמור
על הטוב מאשר על הכאב,
על החיים מאשר על המוות,
על הנשימה מאשר על הגסיסה,
וזה ההבדל בין עיניים פקוחות לעיניים עצומות,
בין כניעה ומלחמה.