"נו כבר, תחשבי!" הוא גוער בי. "התחרות בעוד שבוע, אין לך את
כל הזמן שבעולם." הוא אומר לי בנוקשות.
"אולי, אולי," אני אומרת " אני אכתוב על איך שאבא שלי מת?"  
" די כבר, די.  כתבו על זה כבר אלף פעמים, תיהיי מקורית!"
"אולי אני אכתוב על הפעם ההיא שאחי הגדול השתגע אחרי שהוא עלה
על טריפ רע ובאו לאשפז אותו בכפייה ומאז הוא צל של עצמו..."
הוא ישב על הספה, רגליו בתוך נעליים כבדות ושחורות מונחות על
השולחן והביט בי בזלזול.
"לא טוב?"
"למה נדמה לך שזאת תהיה הפעם הראשונה שהשופטים יקבלו סיפור על
אחד שעלה על טריפ גרוע ונשרט לנצח?!" הוא אמר כמעט בצעקה.
מבטו האפל תקוע בי בתוככה, חודר לתוך נשמתי.
"אני יכולה לכתוב על הפעם שאמא שלי ניסתה להתאבד ואחותי תפסה
אותה לפני שהיא הספיקה לחתוך ל..."
"את פשוט מגעילה אותי! תכתבי משהו משלך, משהו שקרה לך!"
"אבל אף פעם לא הרגשתי שקרה לי משהו באמת גרוע."
הוא הביט בי בגיחוך מכוער ואפל. "מתי בכית בפעם האחרונה?"
"אני לא בוכה מתוך עיקרון. כבר שנים שלא בכיתי."  אמרתי בספק
גאווה ספק התנצלות. מהמבט שהתפשט על פניו הבנתי שהוא רחוק
מלהיות מרוצה. ניסיתי את מזלי שוב.
"אני יכולה לכתוב על איך שניסו לחטוף את אח..."  עוד לא הספקתי
לסיים את המשפט והוא קם בבת אחת הופך את שולחן הסלון הכבד,
תופס אותי בצוואר ומתחיל לחנוק.  
"רדי על הברכיים!" פקד. הסתכלתי עליו ולא כל כך הבנתי מה הוא
רוצה, לאן הוא חותר עם זה.
"רדי על הברכיים עכשיו!" הוא פקד בלחישה רועמת הישר באוזני,
והבהיר את רצינותו על ידי הידוק ידיו סביב צווארי. עשיתי
כמצוותו.  ברגע שברכי נגעו ברצפה הוא דחף את כולי לכיוון
הריצפה כך שאשכב על הבטן, יד אחת עדיין סביב צווארי וברך אחת
מהדקת אותי לרצפה כך שלא אזוז, מפעיל עלי את מלוא כובד משקלו.
"את רוצה חוויה? הא?!" הוא צרח לי באוזן ושלף דבר מה מכיסו,
צליל מתכתי נשמע. לא יכולתי לראות מה זה היה. הוא קרע מעלי את
החולצה הלבנה, זאת שקניתי בסוף עונה והייתי מאוד מרוצה מעצמי
שהצלחתי להשיג במחיר טוב, והעביר אצבע על גבי החשוף.
"חוויה...חוויה..." הוא מלמל לעצמו כמו מטורף ואז אולר
שווייצרי מושחז ננעץ בגבי בעומק מילימטרים ספורים. נשימתי
נעתקה. ידו התהדקה על צווארי עוד יותר והוא החל לחרוט על גבי,
קו ועוד קו, מצייר רשת אדומה נוזלית. ניסיתי להיאבק ולקום, אבל
הברך שלו הייתה מונחת על גבי התחתון, מהדקת אותי לרצפה והיד,
היד על הצוואר לא איפשרה תזוזה. על כל תזוזה נלקח ממני עוד
מרחב נשימה. ובכל זאת ניסיתי להאבק ובכל פעם שזזתי האולר ננעץ
יותר עמוק, ממשיך במסלולו החולני. התחלתי לצעוק. "תשתקי! אם את
לא סותמת אני חותך לך גם את הפנים." השתתקתי והאולר המשיך
לטייל על גבי, חורט לו ציוני דרך. שלולית דם נקוותה בצידי גופי
וראיתי אותו אדום כל כך, נוזלי כל כך, מתקרב לפרצופי במהירות
דרך חריצי הרצפה,לא נסוג, רק מתקדם - מאיים ומשהו בי פקע.
התחלתי ליבב בשקט, דמעות עגולות ושקופות נשרו מעיניי לרצפה,
מתערבבות בדמי האדום. "עכשיו את מרגישה?" שאל באכזריות
מחוייכת. לא עניתי ורק המשכתי לבכות בשקט. "שאלתי אם עכשיו את
מרגישה?!" צעק באזני ונעץ את האולר עמוק יותר. "כן, כן,
מרגישה, מרגישה!" אמרתי בקול צרוד מחנק, תוך כדי בכי. הרגשתי
עלובה כל כך, קטנה כל כך וחסרת ישע, שוכבת בתוך שלולית של דם,
דמעות ונזלת.
"יופי, עכשיו יש לך על מה לכתוב..." הוא זרק את האולר לצידי
ונעלם.