אהובי,
אני שוב כותבת אליך, איפה שלא תהיה.
אני רוצה שתדע שאני חושבת עליך, בכל זמן ובכל מקום.
איפה אתה, אהובי?
אני לא רואה, הכל מעורפל.
למה אתה לא נותן לי להרגיש אותך, לאהוב?
אהובי,
איך אף יום לא עובר בלי שדמותך תתרוצץ לי בראש.
המחשבות עליך מטריפות אותי.
כבר נגמרו לי המילים,
נגמרו לי הכוחות.
הלוואי ויהיה בי כח לא ליפול כאן למולך.
הרגשות מכים בי, הבדידות הורגת.
הדמעות חונקות את גרוני,
הרוח נושבת על פניי, מסתירה את הדמעות שקרבות ובאות.
כל כך כואב, כל כך.
למה אתה לא מתקרב? תתקרב, בוא אליי, אהובי.
אני רוצה להרגיש את חום גופך,
ללטף ברוך את פניך,
להיות חזק בין זרועותיך.
אתה יודע, אהובי
בכל לילה אני נשברת.
אני מסתכלת על התמונה שלך, ומחייכת חיוך קטן ועצוב.
בזוית העין מבצבצת דמעה.
ואיך הימים אפורים כשאתה לא שם.
הפרחים כאילו איבדו את זהותם,
השמש מסרבת לצאת מבעד העננים,
הגשם מטפטף כמו הכאב, ישר אל תוך הלב.
מה יהיה הפעם, אהובי?
רק אל תגיד שזה הסוף, תגיד שאתה נשאר כאן איתי.
תברח איתי, נלך למקום שאף אחד לא יפריע לנו.
נאהב אהבה מטורפת כמו שלא ידענו מעולם,
כמו שאף בנאדם לא ידע מעולם.
אם תשמע אישה צועקת אי שם בערפל, תדע שזו אני,
מחפשת אותך.
אתה נקודת האור שלי, אפילו שאתה רחוק, כאילו יש עוד תקווה.
אל תכבה לי אהובי, רק אל תכבה.
אני באה אליך, תחכה לי.