שיכור. שיכור הוא היה יוצא לרחוב, מביט בעיניים מזוגגות לעבר
העוברים והשבים. עוד ערב ללא חלל. היה מביט אל השמים, שולח
קרניו השמיימה ומושך את כל הכוכבים אל ריאותיו בנשימה אחת.
העולם שלו. היה הולך ברחוב, מביט כהנה וכהנה, חושב האם הטירוף
כבר העביר אותו על דעתו, או שמא ההגיון הוא זה שיקחהו אל השאול
הקרוב כל כך. אך לא היה אכפת לו, הוא היה הולך שיכור, וטוב לו.
הולך יום, יומיים, שנה, ואם ירצה עד סוף ימיו.
היתה הרגשה, כאשר היה קם פיכח, שהטרוף חזר ואוחז בו ללא מפריע.
אותו טירוף שהיה כה חמקני ושכיח, אותו טירוף שהיה מכניס אותו
כל לילה בחזרה לאותה מיטה.

אך לאט טעם המשקה החל לפוג, הטעם הנפלא כל כך, שהרים את ראשו
כל בוקר בהרגשה עילאית, החל להעלם. הוא ניסה להאחז בו, מפחד
שהחלל יתפוס מקומה של הטיפה. הוא ניסה להאחז בו כל כך, עד
שהתעלם מהוראות גופו שהודיע לו נמרצות על הטעם הגווע.

אולי הטעם נשאר ואולי נעלם. הוא כבר לא מרגיש כלום. אך את החלל
הוא מרגיש. במקום כוכבים, בריאותיו עשן סיגרים. במקום הברק
בעיניו הכחולות, אבק התיישב. ובמקום שליבו היה, רק כאב נמצא
כעת.

הוא שוכב במיטה, לבד. חושב. הוא עשה זאת במודע. הוא הפסיק את
הקשר איתה במכוון. "זה טוב לך", כך שמע את אותו הגיון מטורף
אומר. אותו הגיון, שהביאנו למצב הזה, לא נותר ממנו אלא רק
תוכחה בתוך חלל, חלל ללא כוכבים.

הוא מביט למעלה, הוא מחפש את הכוכבים, הוא מחפש ביניהם. האם
היא שם? רוצה לנסות שוב אך פוחד שהטעם יהפוך מר.

הוא שוכב על הגב, מביט לתקרה. היא כבר לא לידו. הוא החליט על
כך. אך השיכרות, שלא היתה כלולה בה אף טיפה מרה, כעת נעלמה.
ועכשיו שהוא לבד, הוא רוצה אותה בחזרה.