פסים דהויים, מתכתיים, מפלצתיים
אני מסניפה אותם דרך מנהרות חוטם ו
חולמת להיות תתרנית מרגע זה ואילך.
הלוואי ועוד חושים יתנדפו גם כן
ריקושטים של שטנה וגיצי אור שכבה, יוצרים סגסוגת אשליות
"הכול יהיה בסדר" אמרה ההיא לידי ושארית בשרה
עטויה ברישול ויוצרת תמונה קוביסטית של בת לאם שנשכחה.
צחנת גוויות פזורות משביתה חלומות על אובדן חושים ומהדהדת
ברחש לחש לפי מנגינה פרטית
שתמיד מסתיימת בדו(ם)
הלבבות הקטנים שמסביבי ספונים בין זרועות גרומות
וצליל הלימת חזה בחזה מפיח בי תקווה כי מחר יהיה מחר
"תחנה סופית", אני נגדמת בדמי ימיי,
"ותודה שנסעתם רכבת ישראל". |
