בום! בוווווםםםם!
הקצתי מהמציאות,
רגליי נגררו מעצמן לשידת הפתרונות.
בום!
פכרתי אצבעותיי טרם פתרון סופי, הסטתי מכשולים, ו-
חימשתי עצמי בשלל הצבעים.
בום! בום! בום! בווווווםםםםם!!!
ספרתי:
שני מניינים במדי אחות בית חולים,
חצי מניין במדי או"ם בוהקים,
מניין חיילים ממושמעים במדי רס"ר מצוחצחים, ו-
תריסר אסירים, מדיהם בצבע השקיעה מתריסים.
מולם אני,
שפתיי ממלמלות קדיש על עצמי.
בום! בום! בום! בום! בום! בום! קול הסירנה מרקד באוזניי,
קופץ מעלה
מטה,
כאילו עתה שב ממחוזות נשכחים.
ניצחתי בקרב,
הטבעתי כל צבאך בדמעותיי, מהולות ריח חריף.
איגפתי בך משמאל, איגפתי מימין,
לא הזדקקתי לניסים.
וממש בטרם כבשתי שנתי הניצחית,
בקצה מאמץ הקיץ, השיגיון.
מסרתי כל הגופות החלולות
והלכתי לישון.
בום! בום!
התעוררתי, ולכבוד שובך החלתי אוסף בזרועותיי
מטחי זעם שיירטת לכל עבר.
הזכרת לי כי מעולם לא הלכת,
הרי ידעת, פצעים טרם הגלידו מביקורך הקודם.
הפעם לחשת בהרס טרם התנפצת-
"האם תכריכיו של האדון יעדיפו גוון מסוים של לבן?"
בום! בום! בום! בום! בום! בום! בום! בום!
ברעב לשפיותי בצעתי עורך לו היה קורם גידים,
הראיתי בעיי חרבותייך
מלים מושחזות ומחשבות מזוינות מרגש ועד נפש.
הישרתי מבטי, ועיניי דם מגעיש חמה.
"לא אתן לך הכניע ביתר קלות", התלקחתי,
ומעל נפשי המחומשת הסרתי הלוט.
במנוסתך, השארת אחרייך מזכרת אחרונה-
תחת אוסף הדגלים הלבנים הותרת
תא רדום, מטרתו הכשר הקרקע
למלחמה הבאה.
אריסטו, תושב הקריות |