אתה מוצא את עצמך שואל את עצמך האם זה הרגע הנכון להפסיק.
יש לך ארבעה ביד ויכול להיות שיהיו לך חמישה ואם זה היה פוקר
היית עוד שניה דופק חיוך ולוקח את כל הקופה, חבל שזה לא פוקר.
בעצם מזל שזה לא פוקר, כי אתה לא יודע לשחק וספק אם היית נשאר
אפילו עם התחתונים כי לא רק שאתה לא יודע לשחק, אתה גם לא יודע
מתי להפסיק.
השאלה עדיין עומדת באויר ואומנם השיקול הוא מינורי ולא משנה
במה תבחר, עדיין לאחר מכן תלך לישון, ובבוקר, כשתקום, חייך
ימשיכו להיות אותו הדבר בלי קשר להחלטה. למרות זאת אתה נהנה
לתת לה משמעות כאילו היא קובעת, כאילו בהחלטה זו מוטל העתיד או
הקיום שלך או אפילו שניהם בסיכון רב.
יש הנאה בלשחק משחקי החלטות, רולטה רוסית עם אקדח קפצונים,
כאלה פשוטים שאפילו לא עשויים מפלסטיק אלא מנייר. בכך שאתה
נותן להחלטה משמעות נראה לך הדבר כאילו ניתנים גם לחייך
משמעות, אבל חוץ מבזבוז הרגע בתהיות במקום שינה או עבודה אין
לו שווי ממשי כלל.
ומה יאמרו אנשים, אתה מנסה לדמיין לעצמך, אבל את האנשים זה לא
מעניין, אתה לא מעניין ואין האנשים ישקיעו זמן יריקה אפילו
לכיוונך, במקרה הטוב הם ישתינו בסביבתך ורוח שתבוא תתיז עליך
טיפות בודדות.
מה אתה מביט ככה, אהה?
רוצה לומר משהו אך לא מצליח?
בלעת את הלשון? אהה, אתה מנסה להגיד אך זה לא יוצא, הוא מגמגם
ועוד חושב שיש בפיו דברי טעם.
תמחק את המבט המבולבל, שכח מהכל, תרשם לבית ספר לרפואה ברומניה
ותהפוך לבנאדם בפעם הראשונה בחיים שלך. קדימה רומניה מחכה לך!

[אורז שני זוגות תחתונים לבנות מוכתמות במזוודת עור גדולה
חומה. סוגר ותופס מונית לשדה התעופה]