היא שכבה שם בתוך הארגז, גופה הקטנטן דאב כולו, עדיין לא ידעה
כאב מהו, הייתה צעירה מדי בכדי להבין שמה שמרגישה היא  עכשיו
הוא כאב, אבל נפשה ידעה שלא ככה אמורה היא להיות.
בחוץ הצלילים היו רק הדים רמים, הדים של צעקות, מריבות בלתי
פוסקות  עדיין לא הבינה כמובן דבר מכל זה, אך הייתה כבר רגילה
לכך.
כך עברו להם השעות בתוך הארגז המעופש והקטן, שעות שייחלה
שיימשכו לנצח כי ידעה מה היא האלטרנטיבה.
לאחר שנים עדיין הייתה שם, חוץ מכמה דקות שהוציאו אותה נשיקה
מאישה שאהבה אותה, כנראה יותר מדי כי הגבר כעס, חבט בה בלי
הפסקה, הוא רצה את האהבה לעצמו, אהבה שאותה אישה מדהימה לא
יכלה להעניק לו יותר.
כשהאיש בעל הקול הרועש היה עוזב, הייתה האישה מדליקה מוזיקה
ומנענעת אותה, כל כך חזק שהייתה מרגישה את ליבה הקטן פועם
בחוזקה, היא הרגישה חיה, באותם רגעים הייתה נפש וגוף גם יחד.
האיש הכועס היה חוזר בלילה, והאישה הייתה מחזירה אותה לארגז,
היא ידעה שזה היה לטובתה בלבד, ככה הייתה מוגנת מפני ההלמות
החזקות של ידיו החזקות באופן שעורר בה אימה. היא כה אהבה את
האישה המדהימה הזו, אבל עדיין לא יכלה שלא להרגיש כאב חד בכל
מכה שהיא קיבלה במקומה, ארבעה חודשים , זה כל הזמן שהיא בילתה
בעולם הזה, אבל כבר עכשיו ידעה יותר מדי, לא ידע מוחשי, אלא
הרגשה בלבד, כאב בלתי פוסק.
השנים חלפו להן, הארגז הפך להיות קטן מלהכיל אותה עם כל שנה
שעברה, עד שכבר הייתה לבדה בורחת ונכנסת מתחת למיטה. עכשיו
היא הייתה צריכה לשמור על עצמה, אבל הרצון לעזור לאישה המדהימה
הזו, גבר בה עם השנים, היכולת שלה לעשות כן הלכה ונמעטה.
בגיל 12 הייתה כבר גדולה מספיק להבין מה הוא רוצה.
כלום! אכזר, רק אכזר, לא יותר ולא פחות.
עד שיום אחד, היא ברחה, האישה המדהימה הזו לקחה אותה וברחה.
שבוע שלם הסתובבו כך ברחובות, בורחים מכל צל בלילה ומקולות לא
מוכרים ביום.
יום אחד בהיותם בתחנת רכבת לא מוכרת לה, עלה גבר נאה למראה אל
הרכבת שיעדה היה ניו אורלינס, לפני שעלה במדרגה האחרונה של
הרכבת הסתובב לפתע אליהן וחייך, האישה מייד קמה , הקטנטונת
נסחבה עתה אחריה בכוח לרכבת, היא הכירה אותו חשבה הקטנטונת.
שעתיים נסעו כך ברכבת ללא מילה, יושבים אחד מול השניה, חייכו
כל הדרך למקום שלא רק שלא שמעה עליו, גם פחדה ממנו מאוד, אולי
עוד הרבה כמו האיש הכועס גרים שם, אך לא אמרה היא דבר, האמת
היא שאף פעם לא שמעה עצמה מדברת, היא ידעה שזה לא בסדר, אבל גם
ידעה שאין טעם, לא היה מה להגיד, לא עכשיו ולא פעם.
כשהרכבת נעצרה, נסחבה הקטנטונת שוב, הפעם מחוץ לקרון, האישה
המדהימה הלכה אחרי החייכן, מהר ממה שיכלו הרגליים הקטנטנות
ללכת, לא משנה, היא תרוץ...
כמה זמן היא רצה כך, לא ידעה, רק שמחה כשהגיע למקום שבו החייכן
פתח את הדלת והאישה המדהימה נכנסה, הכל היה יפה כל כך, אף פעם
לא ראתה מקום כזה בעבר, החייכן אמר כמה מילים, קול נעים יצא
מגרונו, האישה המדהימה חייכה סוף סוף, או... כמה טוב היה
לראותה כך.
הוא הכין שולחן, הם ישבו ואכלו, מטעמים שלא טעם לשונה של
הקטנטונת מעולם, האם לבד הכין הכל? איך הוא ידע שנבוא? לא
משנה...
אחרי הארוחה הושיבה אותה האישה המדהימה מול ארגז מזכוכית, היא
לא ידעה למה היא ישבה שם, אבל שמחה שלפחות היא לא צריכה להסתתר
בתוכו, לפתע כמו קסם, לחץ החייכן על הקופסא ותמונות עלו עליה,
היא פחדה בהתחלה, אבל מיד הבינה שהם בפנים ולא יכולים לעשות לה
כלום, האמת שלאחר מספר דקות מצאה את העניין משעשע...
היא חייכה... מה זה?! למה פניה מתעווטים כך? האם זוהי שמחה?
כנראה...
שעות ישבה כך, בלי שאיש יפריעה לשלוותה. לא ידעה אם מישהו שם
לב שעדיין ישבה שם, לא היה לה אכפת, היה לה טוב.
פתאום חייכה האישה המדהימה, החזיקה לה את היד , היא אמרה משהו,
הקטנטונת ידעה זאת רק מכיוון שראתה את שפתיה זזות, עם השנים
למדה את משמעותן של התזוזות, האישה המדהימה אמרה לה שיש לה
הפתעה, חדר משלה.
היא הוליכה אותה אל חדר בסוף המסדרון, פתחה את הדלת, לפניה
ראתה הקטנטות חדר ענק, מיטה גדולה כמו זו של האיש הכועס והאישה
המדהימה, אבל משום מה, על המיטה שכב החייכן, גופו היה מכוסה
בסדין בלבד.
התזוזות אמרו לה להתקרב,  גם התזוזות שלה אמרו לה שתתקרב,
עצבות נפלה על פניה של האישה המדהימה... אין ברירה אמרו
התזוזות שלה. היא התקרבה..
לכמה רגעים הרגישה שיכולה לעשות מה שעשתה כשהייתה ילדה קטנה,
להפריד בין הנפש והגוף, היא יכלה באופן בלתי ייאמן להיות שם
וגם להיות במקום קסום אחר.
אחרי מספר רגעים של נסיון, הבינה שרואה היא הכל, לא יכלה עוד
להתרחק, לא יכלה עוד להפריד, בין גופה למוחה, כעת גופה שלט,
מבלי לדעת איך ומהיכן לקחה את הכוח, הרימה את המנורה שהייתה
מונחת על השידה ליד המיטה הגדולה ובמהירות שלא יכלה אפילו
האישה המדהימה להבין, הפילה אותה עליו, שוב ושוב, ושוב.
עכשיו המיטה הייתה צבעונית כולה, האישה המדהימה לא הפסיקה
להזיז את השפתיים, וזאת ראתה הקטנטונת רק כאשר החליטה לראות
איפה האישה המדהימה.
" מה עשית? שמעה כעת הקטנטונת, את הרגת אותו, הרגת אותו, רוצחת
קטנה, הרגת האהוב שלי!!"
היא קמה הקטנטונת, הלכה מהר ככל שרגליה הקטנות אפשרו לה, לא
ידעה מהיכן לקחה את הכוחות להזיז מעליה את האישה המדהימה
ולהמשיך.
היא הגיעה לא רחוק, ראתה בית גדול מולה, היא נכנסה לבית הזה
דרך הדלת של הכלב שאולי יש להם, או שאולי לא.
עלתה במדרגות, כולם ישנו בשעה כזו, פתחה לרווחה דלת שהייתה
פתוחה למחצה, ראתה מיטה ענקית, וילד קטנטן ישן בה, למרגלות
המיטה היה ארגז גדול שבו היה כנראה מאכסן את הצעצועים שלו ,
היא פתחה את הארגז הגדול, ובלי לדעת מה גורם לכך, מצאה עצמה
נשכבת בתוכו.
היא ישנה עכשיו, שעות על גבי שעות, היא הייתה בבית שוב, רק בלי
האיש הכועס והאישה המדהימה.