אני רוצה חופש.
בלי לחץ ודמעות.
רוצה חופש, רק בשביל עצמי. כדי ליהנות.
אני צריכה חופש.
צריכה חופש כל כך. אבל חופש אמיתי...

לראות את הכחול של השמיים מתערבב עם הכחול של הים.
בקו אופק מושלם.
הים, הכל כך יפה, וכל כך אינסופי.
הים... הכחול עמוק, המושלם.
חום החול בכפות רגליי, שמתערבב עם קרירות המים.
הטעם המלוח בפי, והרגשת המחנק, מהמלח.
העיניים האדומות והגלים, שעושים הרגשה של ים גם כשאני כבר
בבית, במיטה.
ארמונות החול, שגורמים לחיוך של נוסטלגיה.
חיוך ילדות מתוק.
הארטיקים, שדווקא בים כל כך יש חשק, אבל הם עולים כל כך הרבה.
כל האוכל שהובא מהבית, התמלא חול, אבל בים הכל תמיד טעים.
ואיכשהו, גם תמיד רעבים.
השקט הטבעי, שמתערבב עם המולת הצחוק.
המדוזות הצורבות, ששוכבות מתות על החוף, מוטלות לחסדי השמש
הלוהטת.
ריח הים, שמתערבב עם ריח קרם ההגנה.
הרגשת השלמות.
הרגשה שממלאה מבפנים.
לפרוש מגבת ולשכב עליה, לאט-לאט לעצום עיניים, ולהתמכר.
להתמכר לשלווה.