לא יודע. לא יודע. לא חושב על זה הרבה. אף פעם לא באמת ניסיתי
להסביר לעצמי למה זה קורה. זה פשוט קורה וזהו. פעם עוד ניסיתי
להשתלט על זה. היום אני כבר יודע שזה אבוד מראש. מרגע שזה
מתחיל אין דרך לעצור את זה. זה פשוט יקרה. וזה קורה לי עוד
מידי פעם. לפעמים אני נכנס הביתה והדבר הראשון שאני עושה זה
לדפוק את הראש בקיר.

אתמול עשיתי קרחת. זה היה אחרי שדפקתי את הראש בקיר מספר רב של
פעמים. מאוד כאב לי הראש והכדורים שלקחתי לא עזרו. ישבתי מול
המראה ובהיתי בעצמי. שערי הסתור כיסה את פני. עיניי היו
אדומות, מקושטות בעיגולים כהים תחתן. ידיי לפתו את שערותיי
ומשכו אותן הרחק מהראש. שקלתי להתנגח במראה עצמה, אבל לא הייתה
לי סיבה לעשות זאת. המראה לא עשתה לי כלום. עם הקיר עוד היה לי
חשבון פתוח אבל המראה? מה היא עשתה רע? היא בסך הכל ממלאת
פקודות. שמו אותה שם בשביל להראות אז היא מראה. מה גם שזכרתי
את הפעם האחרונה שניגחתי את ראשי במראה. זה הסתיים בחדר מיון
עם הרבה דם והורים מודאגים.

אחרי אותו מקרה לא ראיתי את עצמי במראה לפחות שנה. וזה עזר
כנראה כי מאז אני לא מתנגח במראות. בהתחלה הייתי מתנגח בכל
דבר: גזע עץ ברחוב, עמודי חשמל, חלונות ראווה. אבל מאז הקטע עם
המראה למדתי את הלקח. הדבר הכי בטוח להתנגח בו זה קיר. ובזה
אני מתנגח כל הזמן.

כשאני עצבני אני מתנגח. למדתי את זה. כשאני עצוב אני בוכה.
כשאני שמח אני בוכה. כשאני פוחד אני בוכה. כשאני עצבני אני גם
בוכה וגם מתנגח. דופק את הראש בקיר. ככה זה בלשון עגה מקומית.
אני מסתובב עם הראש בקיר.

בכל אופן, אתמול אחרי שהסתכלתי על עצמי במראה וראיתי את כל
השערות האלה שמכסות את הראש תהיתי איך זה נראה מלמטה? ניסיתי
להסית את השער לכיוון אחד, אחרי זה לכיוון השני. ראיתי קצת
כחול פה ושם אבל זה לא היה ברור עם השיער מלמעלה.

את השכבה הראשונה של השער גזמתי בעזרת מספריים. אז עברתי לחדר
האמבט, לקחתי את מכונת הגילוח וקיצצתי את שערי. בחלק המקומות
ממש כאב לי כשעברתי עליהם עם המכונה. אלה היו המקומות הכחולים.
משסיימתי הבטתי בקרקפתי החשופה. חיוך קטן ואווילי עלה על שפתיי
כשבחנתי את עצמי במראה. הקונטרסט בין הכתמים הכחולים אדמדמים
לעור הלבן של הקרקפת השווה לי מראה של כלב דלמטי. אילו הייתי
סדיסט הייתי דופק עכשיו את הראש בקיר בעוד כמה מקומות כדי
להשלים את הלוק האקספרסיבי הזה.

אבל אני לא סדיסט. זה אולי לא נשמע כל כך משכנע ממי שמספר לכם
על איך הוא דופק את הראש בקיר אך האמינו לי, אני לא סדיסט. ורק
בשביל להבהיר את הנקודה אנסה להסביר זאת לעצמי וגם לכם. מה
שקורה לי כשאני עושה את מה שאני עושה זה משהו שאני קורא לו
"לחץ תוך גולגולתי". מידי פעם, המחשבות והרגשות שלי מתרכזים
לגוש אחד. הגוש הזה מתנפח לי בתוך המוח עד שהוא לוחץ על מעטפת
המוח מבפנים. אז אני מרגיש כאילו הראש שלי הולך להתפוצץ
מעצבים. הוורידים שלי מתנפחים והעיניים שלי כמעט ויוצאות
מחוריהם. מה שאני צריך לעשות במקרה כזה זה פשוט לבעוט את
המחשבות שלי פנימה אל תוך הגוף בחזרה. אני צריך להרביץ להן עד
שהן מתכווצות ובורחות מהראש. רק אז הן מפסיקות ללחוץ. אני בכלל
לא נהנה מלעשות את זה. יש לי כבר שניים או שלושה סדקים נאים
בגולגולת מהפעולה הזאת. אך טרם נמצא מרפא לבעייתי. בינתיים אני
נאלץ לדפוק את הראש בקיר.