היא עמדה שם על הגשר ורק הביטה למטה אל הנהר בעיניים מצועפות -
ספק בדמעות וספק מתוך הרהור, שיערה רטוב מן הגשם ששטף את העולם
סביבה בלילה ההוא. היה לה את כל העולם - על מה שהיא רק יכלה
לרצות - והיא ויתרה על הכל בהינד עפעף. היא לא ארזה הרבה - רק
כמה חפצים בעלי ערך רגשי ואת הקופסה הקטנה שבה היא שמרה את
הסודות שלה ואת החלומות שלה. את הכל היא ארזה בתיק חום ובלוי
שהיא סרבה בכל תוקף לוותר עליו - ויצאה חמושה במעיל גשם וצעיף
אל עבר הסערה שבחוץ. היא לא השאירה שום פתק, שום הודעה - פשוט
הלכה לה והשאירה הכל מאחור.

ועכשיו היא מצאה את עצמה על הגשר הישן, ובהתה במים כאילו הם
הזכירו לה משהו שהיא שכחה לפני שנים רבות - התיק שלה תלוי על
גבה ושולי הצעיף שלה מתנופפים קלות ברוח. היא לא שמה לב שהיא
נרטבת יותר ויותר מרגע לרגע, למרות המעיל. היא לא שמה לב
לעובדה שלא היה שם אף אחד.

למעשה, גם אם מישהו היה פונה אליה, קרוב לוודאי שהיא לא היתה
שמה לב.

היא לקחה צעד קדימה, נשענת על המעקה, והביטה עמוק יותר בנהר,
עוקבת אחרי תבניות שרק היא ראתה - עמוקות מדי לתפיסה. לא שומעת
דבר מלבד המים שסביבה. כל החושים שלה היו מרוכזים במים. היא
הייתה המים באותו הרגע, זורמת איתם במעגל אינסופי בכל מקום
שהוא. טיפה אחת של מודעות המתמזגת עם מודעות גדולה יותר -
מודעות של עולם שלם, תמיד זורמת ותמיד משתנה - לפעמים רגועה,
לפעמים זועמת. לפעמים מלטפת ברכות ולפעמים הורסת כל מה שנקרה
בדרכה. לפעמים קפואה כקרח ולפעמים לוהטת כאש. אלפי נקודות
קיצון היוצרות במרכזן את עין הסערה - נקודה אחת של איזון
מושלם.

והיא הרפתה, נותנת למעגל הנצחי של המים להביא אותה אל מרכז
השלמות הזו. ושם, בלב האיזון, היא מצאה סוף סוף מנוחה.

הם מצאו אותה כמה ימים אחרי זה, מוטלת על גדת הנהר במרחק מה
משם, ללא רוח חיים.

נסחפה בזרם.