מגיל צעיר, תמיד הורגלתי להיות יוצא הדופן. הייתי הכי פחות
מקובל בכיתה, נחלתי כשלונות אינספור בשיעור חינוך גופני, חיי
האהבה היו ממני והלאה, וכמובן, בעשור השני לחיי, נהפכתי לכבשה
השחורה של המשפחה. כמו משוגע שמסתגר בחדרו ומכריו אינם מבינים
אותו, כמו "דוד אבי" שמאז התאונה ההיא התחיל לדבר לעצמו, כך גם
אני, מהרגע שנחו ידיי על הגה הסקודה אוקטביה הכסופה של מורה
הנהיגה שלי, ידעתי שזה הולך להיות רומן ארוך, מורכב, מסובך
וללא פשרות. חודשים ביליתי באוטו עם הקלאץ' העצבני, ה"למד"
הנצחי מתנוסס ליד לוחית הרישוי, כמו אות קלון שדן אותי לשנה
וחצי של למידה ושישה טסטים. הייתי אף עד למעבר אות-הקין,
ממדבקה מתקלפת לגגון אלגנטי, לכאורה. מזהיר את הנהגים מרדיוס
שני קילומטר על נוכחותי המעיקה.
בארוחות המשפחתיות תמיד היו שואלים על העניין, בזהירות,
בעדינות וברגישות. "אז, שי כבר עבר טסט?!" היה נוהם דוד מנחם
בפה מלא קניידלעך. "לא", הייתי אומר ושותק. מה יכולתי להגיד?
שאני משפר את הפניות שלי לימין? שבשיעור האחרון לא חטפתי אפילו
ברקס אחד? שחוץ מהקטע עם האי ציות לתמרורים ושני הולכי רגל
שנפצעו באורח בינוני, אני בסדר גמור?
"אל תדאג, מותק", מיהרה להרגיע סבתא חווה, "אני שמעתי על
איך-קוראים-לה-קרפד".
"את בטח מתכוונת לפרפר, אמא".
"אל תתפרצי! איפה הייתי? אה, כן. אז פרפר, הבת של דקלה, עברה
טסט שמיני!"
"זה נחמד מאוד", אמרתי ושקעתי בצלחת הצימעס. מה אני אמור להבין
מזה? שלהיכשל בטסט רביעי זה לא כל כך נורא?
"אני זוכר", שקע סבא יצחק בזכרונות ישנים, כהרגלו, "שעברתי טסט
ראשון. איזו שמחה היתה, זה היה כמו יום העצמאות, חי נפשי!"
"אל תדכאו אותו", התעוררה לפתע אמא מהתרדמת. "שמעתי תוכנית
ברדיו שלהמון בני נוער לוקח יותר מחמישה נסיונות כדי להוציא
רישיון. זו כבר נורמה".
וכך, במשפט אחד, מיצתה אמא את כל מה שהיה לי להגיד. לנהוג היום
זה יותר קשה מפעם. תאונות הדרכים הן כבר משהו שהתרגלנו אליו
ואפילו המהדרין שבמהדרין מקדישים להם לא יותר משתי שניות
בעמודי העיתונים.
מי שסובל מכל העניין הם כמובן הנהגים החדשים, שמקבלים טסטרים
מניאקים אחושרמוטה שכל ייעודם הוא לבדוק שהדיו בחותמת ה"נכשל"
לא התייבש. אנו מקללים בשאט נפש כל שבוע לשמע גזירה חדשה של
מלווה ליותר זמן, טסט יום וטסט לילה או איסור להסיע יותר משני
נוסעים עד גיל 21. אנחנו, הדור החדש של הנהגים שעוד לא הספיק
לעשות אפילו תאונה אחת. הממשלה מקצצת בקצבאות הנכים, בצבא הקבע
ובדמי האבטלה, אבל יקום מחלל הקודש אשר יעז לגרוע שקל אחד
ממפעל המזומנים הגדול ביותר שידעה המדינה, הלא הוא משרד
הרישוי.
עדיף כבר לנסוע באוטובוסים כל החיים וזהו.

פורסם בעיתון "Time Out תל אביב", ב1 בספטמבר, 2005