שיר שנבנה מסיפור קצר של משה אברהמי
בשם: "שמיים, אדמה ויונה."
זוג אוהבים עמדו חבוקים
בקרחת יער האורנים,
מעליהם נצנצו הכוכבים,
יש מהם שנראו, אל האוהבים, קורצים.
הוא כרך זרועותיו סביב גווה הדק,
היא נלחצה עם שדיה אל חזהו המוצק,
שניהם מתהדקים זה ללב זה,
עומדים שותקים ומאזינים לרחשי הלב.
פתאום נצמדים שפתותיהם בנשיקה צורבת ונשכנית;
נשיקה מפציעה ופוצעת, בוערת ומבעירה ממעמקים,
וזוג האוהבים נסחף אל עולם אדיר
של מיליוני כוכבים שקודם לכן היו בלתי-נראים.
פתאום נתגלה העולם שמאחורי הקרינה
האינפרא-אדומה;
מיליוני אורות מבהיקים
באלפי גוונים.
כל הסביבה האטמוספירית נבקעה
ובגלל האור - הפך לבן לאדום להבה,
אדום לכחול, כחול לירוק,
ובאור החדש שונו גם דעות והשקפות.
צלילים שמיימיים
פרצו את יכולת השמיעה הטבעית,
ובחלל שפקע נראו כוכבים מרצדים
בטונים שעליהם בני-תמותה אינם אמונים.
האורות והצלילים
היו הפרס לאוהבים
לריגושים העצומים
אשר פיעמו אותם הדדית.
17/04/05 © |
