כשהגלים הגיעו לחוף התעוררה מחשבה אחת שהייתה נסתרת,
והיא הופיעה בשמלה לבנה ברגלים ארוכות מדדה על החול הזהוב
בין משבי הרוח הקרירים שעטפו אותה, נהייתה פראית
כמו אז.
וחשבה על הכוח שהיה לה ושאותו זנחה
בין בגדים קרועים במכבסה, היא נזכרת בעצבות
באותו נער שאהבה אז בשחר ילדותה
קופצים אליה געגועים חוזרים ונשנים
והיא עוד מהלכת בין הגלים.
המחשבה לא עצרה לרגע אלא המשיכה להלך על החוף ובאותה צמה, קשרה
עצמה על העבר
ולא הרפתה.
חופייה היו כשל מפרץ סוער שלא עוצר
עיניה היו כשל זאב בודד המחפש טרף
והיא עוד מחכה לנער שאת שמו שכחה.

כשהיונים מגיעות לשובך מיד התורים משתרכים אחריהם
כשפיהם אמירה.

שכחת אותי נערת החוף.
האקליפטוס עוד שורק לה מנגינה
מזמן עזבה את חופיו, לחוף אחר היא הלכה
בעוד היא מדדה בין הגלים.
העוזרת כבר מתעצבנת על הגרביים הרטובים,
איפה היא?
שואל האב,
לאן נעלמה הילדה?
שואלת האם,
ובעוד הם מחכים
בשער מצלצלים אורחים לא קרואים.
היא מחכה להם בכליון עיניים ורצה לפתוח השער.


מאז היא לא שבה להלך בין
הגלים.
האם שכחה אותה
והאב שכח. בצוק ילדותה
נשבר גל אחד שנקרא בדרכו אליה.